חמש אחיות יתומות עמדו לפני בית הדין הגבוה ביותר בעם ישראל. לא היו להן עורכי דין מנוסים, לא חקרו תקדימים משפטיים, ולא למדו במשפטים. הן היו פשוט חמש נשים שחשו עוול ורצו להילחם עליו.
ואז הן פתחו את הפה והציגו טיעון משפטי כל כך מושלם, שהקב"ה עצמו אמר עליו: "כן בנות צלפחד דוברות". המדרש מוסיף: "חכמניות היו, צדקניות היו, דרשניות היו… שהיו אומרות למה יגרע שם אבינו".
מה היה כל כך מבריק בטיעון שלהן? איך הצליחו לשכנע את הקב"ה לשנות חוק שהוא עצמו קבע?
כדי להבין את גאונות הטיעון, עלינו להבין תחילה את הבעיה. הארץ התחלקה לדור "באי הארץ" – הדור שנולד במדבר וזכה להיכנס לארץ, ולא לדור "יוצאי מצרים" שמת במדבר. רש"י מסביר: "שני אחים מיוצאי מצרים שהיו להם בנים בבאי הארץ, לזה אחד ולזה שלושה, האחד נטל חלק והשלושה נטלו שלושה, שנאמר: 'לאלה תחלק הארץ' [לדור באי הארץ ולא לדור יוצאי מצרים]".
כיון שכך, צלפחד – שמת במדבר כמו כל דור יוצאי מצרים – לא היה אמור לקבל חלק בכלל. הטענה של הבנות נראתה חסרת בסיס: מה מגיע לאבא שלכן לקבל, אם הוא בכלל לא נמצא ביום הקובע של חלוקת הנחלות?
אבל הבנות החכמניות בנו טיעון משפטי מתוחכם ומושלם. הן טענו שלוקחים את הדברים לא נכון. נכון, הארץ מתחלקת לדור באי הארץ, אבל למה? מאיפה להם בכלל זכות בארץ? מכוח איזו הבטחה?
הן הציגו את ההבטחה המפורשת שניתנה ליוצאי מצרים: "לכן אמר לבני ישראל… והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם… והבאתי אתכם אל הארץ… ונתתי אתה לכם מורשה".
כאן טענו בנות צלפחד את הטיעון המרכזי: ההבטחה הטובה של ה' לא יכולה להתבטל. יוצאי מצרים בוודאי יזכו לחלק ונחלה. אלא שבעקבות חטא המרגלים נקבע, שהפעלת החוק וביצועו יחולו בדור הבא, אבל עצם זכיית הדור הבא בארץ, נובעת מכוח ההבטחה שניתנה לאבותיהם שדבקו בקב"ה ביציאת מצרים.
מסביר הרבי: "טענת בנות צלפחד הייתה שאין היגיון בכך שצלפחד יפסיד את ההבטחה האלוקית שניתנה ליוצאי מצרים 'ונתתי אותה לכם מורשה'. שכן הוא לא חטא בחטא שקשור בארץ ישראל, ולכן הדגישו שהוא לא היה בחטא מתלוננים, שהם המתלוננים על הארץ אחרי המרגלים שאמרו 'וילונו על משה ועל אהרן… לו מתנו בארץ מצרים', וכן לא היה בעדת קורח שאמרו 'אף לא ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו'. וכיון ש'השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!', זה גופא מוכיח שכשאין לו בנים, גם הבנות של יוצאי מצרים יורשות את הזכות של אביהן בארץ ישראל".
אבל הנשים החכמניות לא היו יכולות להסתפק באמירה העקרונית הזו. הן ידעו שמשה יעלה נגדן טענה: אבדה זכותו של אביכן. משה יטען כי אביהן היה חלק מהמתלוננים נגד ארץ ישראל, והעובדה שהוא מת בלא בנים – מאבדת את זכותו בה. חוטא שזכה לבנים – ההבטחה עוברת לבניו, אבל חוטא שמרד בארץ ולא זכה לבנים – ההבטחה נעלמת בעקבות החטא.
לכן היו מוכרחות להדגיש שאביהן מעולם לא מרד בארץ ישראל, ולכן אין סיבה לטעון שההתחייבות האלוקית תעוף ברוח. כעת נבין כל מילה שמצטט רש"י בשמן: פעמיים תקפו יהודים בבוטות את זכותנו על הארץ. המתלוננים אחרי המרגלים, ודתן ואבירם שצעקו בזלזול "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו"… לכן הם מדגישים שאביהם לא היה מהמתלוננים אחרי חזרת המרגלים. וגם לא היה בעדת קורח – שדיברה קשות על ארץ ישראל במטרה לבזות את משה ואהרן.
ועדיין לא הסתפקו בכך, אלא הוסיפו אליבי לטענתן. היה עליהן לפרט מאיזו סיבה הוא כן מת, כדי להוכיח שהוא בוודאי לא היה שם כאחד המתלוננים. שכן משה יתקשה להאמין שהיה יהודי אחד שלא היה חלק מעדת המתלוננים, שנאמר בה "וילנו כל עדת בני ישראל".
"רבי עקיבא אומר: מקושש עצים היה", ומובא בתוספות שהמקושש חטא עוד לפני מתן תורה – כך שמת כשנה ורבע לפני חטא המרגלים. מה גם שכוונתו הייתה לטובה, כדי לכבד את השבת. מיד אחרי שניתנה מצוות שבת במרה, בני ישראל התקשו להתרגל לאיסורי השבת, ולכן במטרה לזעזע לשים לב אל חומרת היום, הוא קושש עצים וכך חטף את עונשו למען ישמרו ויראו. כך שהמקושש חילל שבת במטרה לשמור שבת.
"רבי שמעון אומר: מן המעפילים היה", וזה אדרבה, מעצים את זכותו בנושא המדובר כאן. המעפילים היו קבוצת אנשים שהזדעזעו מחרון האף האלוקי אחרי חטא המרגלים והחליטו לפרוץ בכוחות עצמם לארץ ישראל, ואולם הגויים שישבו באזור היכו אותם עד מוות. לפי זה, צלפחד ראוי שבעתיים לחלק בארץ ישראל, משום שהוא ביקש לתקן את חטא המרגלים.
בכל מקרה, הן הוכיחו שאביהן לא רק שלא מרד בארץ, אלא היה מחובביה. ולכן ההבטחה האלוקית שניתנה ליוצאי מצרים צריכה להתקיים גם עבורו.
אבל הטיעון המשפטי לא הסתיים כאן. הן הוסיפו נקודה גאונית: אם אין לו בנים, מי ימלא את מקומו? הרי ההבטחה לא יכולה להתבטל! לכן, כששאר החוק לא עובד, הבנות חייבות לרשת. לא כהחלטה שרירותית, אלא כמילוי ההבטחה האלוקית.
הטיעון היה מושלם: הקדמה (ההבטחה ליוצאי מצרים), הוכחה (אביהן לא מרד בארץ), ומסקנה (לכן הבנות יורשות). כל שלב נשען על הקודם, וכל הבניין מוביל למסקנה הבלתי נמנעת.
לא פלא שהקב"ה אמר: "כן בנות צלפחד דוברות". הן לא רק צדקו – הן הציגו את הצדק בצורה כל כך מושלמת, שאי אפשר היה לחלוק עליה.
בנות צלפחד לימדו אותנו שהאמת הטובה ביותר היא האמת הכי מובנת, הכי ברורה, והכי משכנעת. הן לא הסתפקו בלהיות צודקות – הן דאגו שכולם יבינו למה הן צודקות.
וזה בדיוק מה שנדרש מאתנו היום.
