משה ארלנגר, איש עסקים ישראלי, נתקע בערב יום הכיפורים בפרנקפורט שבגרמניה. כבן לניצולי שואה, הוא חש סלידה לעשות את היום הקדוש על אדמת גרמניה. ללא קיטל וללא מחזור תפילה, פסע בצעדים כבדים אל בית הכנסת המקומי.
מה שקרה שם שינה את תפיסת עולמו. אלפיים כיסאות מלאים אדם, ועל הבימה ניצב החזן ר' צודיק גרינוולד, שתפילתו הייתה כה עזה עד שנדמה היה כאילו הוא עומד לבדו לפני הקב"ה. לאחר התפילה, ארלנגר שאל את החזן מניין שאב את ההשראה לתפילה כה עוצמתית.
החזן סיפר: "לפני כמה שנים, במוצאי יום כיפור, פגשתי יהודי מרוסיה שהגיע לבית הכנסת הריק וביקש להתפלל 'כל נדרי'. הוא טעה ביום, וכשהבין את טעותו, פרץ בבכי. 'אבא שלי אמר: כל זמן שתשמע כל נדרי תישאר יהודי, ועכשיו אבד הקשר האחרון'".
"למרות רעב הצום", המשיך החזן, "נכנסתי עמו לבית הכנסת הריק, לבשתי שוב את הקיטל והטלית, ועמדנו לשיר 'כל נדרי'. באולם הריק, תפילה כזו לא הייתה לי מעולם. הוא היה עם אבא שלו ואני עם אבי שבשמים. מאז, בכל יום כיפור, אני עוצם עיניים ומנסה לשחזר את אותה תפילת יחיד".
האמת היא שאותו יהודי רוסי, שטעה בתאריך, עלה על עיקרון עמוק מאוד: יום כיפור האמיתי מתחיל במוצאי יום הכיפורים, בימים הרגילים של השגרה. כל עוד אדם צם ביום הכיפורים, הוא במצב מרומם – כמלאך. זה אינו מעיד בהכרח על קשר אמיתי עם הקב"ה. אבל כשיהודי מתחבר לאלוקים בימי חולין רגילים, כשהוא עייף מהעבודה, רעב ומוטרד – זהו המבחן האמיתי.
סיפור זה מאיר באור חדש את אחת התעלומות המרתקות בתורה: מדוע משה רבנו דחה את ההודעה על הקמת המשכן ליום שאחרי יום הכיפורים, במקום לבשר זאת מיד עם רדתו מהר סיני?
משה רצה להדגיש שבית אמיתי, הן המשכן הכללי והן הבית הפרטי של כל אחד, נבנה דווקא בימים רגילים. כאשר אדם חוזר הביתה מותש, אין לו כוח לדבר עם איש, ובכל זאת לוקח ספר ולומד משהו, או יוצא להתפלל – זהו הרגע שחוצה את גבולות האגו והופך אותו לשותף אמיתי עם הקדושה.
כך מבאר הרבי מליובאוויטש: "החידוש ד'ויקהל משה' הוא שאחדות זו נמשכת גם למחרת יום הכיפורים… תכלית הכוונה היא שאחדות זו תומשך גם כאשר חוזרים לעסוק בענייני העולם, במשא ומתן, ועדיין ישראל יישארו במצב של אחדות".
עיקרון זה מאיר באור חדש את חיינו הרוחניים. לא האירועים המרוממים, לא הרגעים המיוחדים הם העיקר, אלא דווקא ההתמדה בימי השגרה. זה נכון לקשר עם הקב"ה, וזה נכון גם לקשרים שבין אדם לחברו.
משה בחר דווקא בבוקר שאחרי יום כיפור להקהיל את העם ולצוותם על בניית המשכן, ללמדנו שעבודת ה' האמיתית מתחילה כשחולצים את נעלי היום הקדוש ונכנסים לנעלי היומיום. והלקח עבורנו ברור: הרגעים הגדולים באמת הם לא בבית הכנסת ביום כיפור, אלא בבחירות הקטנות והיומיומיות שלנו, כשאנחנו בוחרים להכניס קדושה לתוך חיי החולין.
