פרשיות ויקהל-פקודי מתארות תקופה נפלאה בחיי העם היהודי – חגיגה של התנדבות ונתינה שנמשכה שבעים וחמישה ימים. למחרת יום הכיפורים, משה הקהיל את העם והכריז על הוראת ה' לבנות את המשכן ועל הצורך בתרומות עבור הקמת הבית.
התגובה הייתה מדהימה: למרות שהיו חבורה נודדת במדבר עם משאבים מוגבלים, כל אחד מיהר לתרום מה שהיה לו. בתוך יומיים בלבד נאספו הזהב והחומרים היקרים, עד שמשה נאלץ להכריז על הפסקת הגבייה: "דיים היה לכל המלאכה לעשות אותה והותר".
האומנים עבדו במסירות על הקמת הבית, ואחרי 75 ימים, ביום כ"ה בכסלו, הושלמה העבודה. (מעניין לציין שהקב"ה הורה להמתין עם חנוכת הבית עד ראש חודש ניסן, חודש סגולה בשל הולדת יצחק אבינו).
השליח הרב נחמיה וילהלם שב פעם לתאילנד מביקור בישראל עמוס בשלוש מאות קילוגרם של מוצרי מזון כשרים. בשדה התעופה נאלץ להתמודד עם בעיית משקל עודף שאיימה לעכב את המטען. לפתע ניגשה אליו דיילת שהעריכה את פעילות חב"ד וסייעה לו להעלות את כל החבילות למטוס.
שנתיים לאחר מכן, אותה דיילת נכנסה למסעדת בית חב"ד בבנגקוק, וסיפרה בצער שאיבדה את כל תשעת סלילי הפילם שתיעדו את טיולה במזרח. להפתעתה, הרב וילהלם שלף מעטפה עם תשעה סלילי פילם – אלו שלה בדיוק! הסתבר שנהג אוטובוס מצא אותם והפקיד בבית חב"ד, בהניחו שזה המקום הנכון לחפץ אבוד של ישראלי.
סיפור זה ממחיש את העיקרון שמי שעושה טובה לזולת, הטובה חוזרת אליו – לפעמים בצורות מפתיעות. אך הוא גם מאיר את הרעיון העמוק של נתינה שנמצא בפרשיותינו.
בין עושי חסד ונותני צדקה יש כמה רמות ומעלות. הנמוכה ביותר היא לתת לעני כאשר הוא מבקש. גבוהה ממנה היא לתת מעשר מלא לצדקה כפי דרישת ההלכה. אך גבוהה מכולן היא הנתינה מהתנדבות – מעבר למה שמחויבים על פי הלכה, מתוך אכפתיות אמיתית.
ועדיין, הנתינה הקשה והיקרה ביותר היא הענקת זמן וכישרון. קל יותר לפזר כסף מאשר להקדיש זמן, תשומת לב ומאמץ אישי. זו הסיבה שרבים מההורים "קונים" את ילדיהם במתנות יקרות במקום להעניק להם את הדבר היקר באמת – זמן איכות ותשומת לב.
כאשר חתן צייר מעניק לכלתו בערב חתונתם ציור מעשה ידיו, או כשחתן נגר מכין לביתם המשותף ארון מפואר – זוהי נתינה ברמה הגבוהה ביותר. כישרון הוא ה"אני" האמיתי שלנו, מבצר הביטחון העצמי. נתינת הכישרון היא נתינת העצמיות.
וזה בדיוק מה שהתרחש בהקמת המשכן. בני ישראל לא רק תרמו רכוש, הם נתנו בהתנדבות – יותר ממה שהיו חייבים על פי דין. יתרה מזאת, הם העניקו את זמנם וכישרונם. מי שידע לטוות – הציע את עזרתו בטווייה, מי שידע לארוג – באריגה, וכן הלאה.
זו הסיבה שהתורה חוזרת על הסיפור הזה שוב ושוב. כפי שרש"י מציין בפרשת חיי שרה: "יפה שיחתם של עבדי אבות, מתורתם של בנים". התורה של הבנים היא מה שאנו חייבים לעשות על פי הציווי, ואילו ה"שיחה" של עבדי האבות משקפת את האהבה שלהם לקב"ה.
אליעזר עבד אברהם היה יכול לחזור ולומר שלא מצא את רבקה או שהיא סירבה לבוא. אבל הוא לא היה "ראש קטן" – הוא הפעיל תחכום, יצירתיות ומחשבה כדי לבצע את שליחותו באופן מושלם.
והקב"ה, כביכול, אינו יכול להפסיק לדבר על אירועים כאלה. המשכן לא נועד עבור האבנים אלא עבור האנשים. כאשר יהודים מתנדבים ופועלים מתוך אהבה, הם עצמם הופכים למשכן לשכינה, כלשון הפסוק: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – בתוכם ממש, בתוך כל יהודי ויהודי.
