משה רבינו מטיל עלינו פצצה רגשית בפרשת "שמע ישראל": "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". רגע, רגע – איך בדיוק מצווים על רגש?
אפשר לצוות על מעשים. אפשר לומר לאדם "תניח תפילין", "תשמור שבת", "תאכל מצה בפסח". העשייה היא בידיים שלנו. אדם מסוגל להכריח את עצמו לעשות דברים גם אם הוא לא נהנה מהם. הוא יכול ללכת לעבודה שהוא לא אוהב, לאכול אוכל שלא טעים לו, לבצע משימות שמעיקות עליו.
אבל איך מצווים אותו ליהנות מזה? איך אומרים לו "תאהב"? הרי אהבה היא רגש שבא מתוך הלב בצורה ספונטנית!
האור החיים הקדוש שואל את השאלה הזו בחריפות: "האהבה אינה מעשה, שיכריח האדם עצמו לעשות מצוות המלך, אלא הוא דבר התלוי בלב וכל שהלב לא ירגיש דבר שיפעיל בו החשק – אינו אוהב והגם שיכריחנו בכל מיני הכרח?"
במילים אחרות: אתה יכול להכריח אותי להגיד "אני אוהב", אבל אתה לא יכול להכריח אותי להרגיש אהבה. הרגש לא נתון לשליטה. הוא קורה או לא קורה. אז איך התורה מצווה על משהו שלא בשליטתנו?
ויש כאן בעיה נוספת, אולי אפילו יותר גדולה. גם אם נמצא את הכפתור של האהבה, איך אפשר להפעיל אותו כלפי הקב"ה? הוא לא מושג, לא מובן, לא נתפס לקטני דעת כערכנו.
חיבור רגשי נוצר מהיכרות. ככל שאנשים מכירים זה את זה יותר, מבלים יחד, חולקים חוויות – האהבה מתגברת. לכן התורה מצווה את הבעל להיות "נקי לביתו שנה אחת" אחרי החתונה, כי אהבה צריכה זמן והתנסויות משותפות.
רבי אליהו מזרחי, ממפרשי רש"י, שואל: "היאך תיפול האהבה בדבר שלא ראה ולא השיג מעולם?" זה כמו לבקש ממישהו לאהוב מאכל שלא טעם או אדם שלא פגש. ובמקרה שלנו זה הרבה יותר מורכב – לאהוב את מי שהוא אין סוף, מופשט, לא נתפס!
והנה הרמב"ם לא רק שלא מוריד מהרף, הוא אפילו מעלה אותו: "וכיצד היא האהבה הראויה? שיאהב את ה' אהבה גדולה, יתירה, עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד, כאלו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו, בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה – יותר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד".
רגע, רגע! הרמב"ם מדבר על מצב של חולי! אדם שחולה באהבה לא יכול לחשוב על שום דבר אחר. כל מחשבותיו, כל רגשותיו, כל חייו – סובבים סביב האהובה. וככה אנחנו אמורים לאהוב את ה'? כל יהודי ויהודי?
פעם עורר הבעש"ט את תלמידיו אודות האהבה העזה כלפי ה'. משראה שאינם יורדים לסוף דעתו, הוציאם אל היער והעמידם מול רועה צאן צעיר.
הרועה הביט אל השמים וקרא בערגה: "רבש"ע, אוהב אני אותך בכל לבי, אבל אתה גדול ואני קטן ומה אעשה לפניך? יודע אני לרקוד וארקוד לפניך". רקד הרועה שעה ארוכה לפני ה'.
הוא התיישב לנוח ושוב קם: "אבא אהוב שבשמים, נפשי עורגת אליך ומה אעשה לכבודך? יודע אני לחלל בחליל ואחלל לכבודך". חילל מנגינה ענוגה עד שהתעייף.
שוב קם ממקומו והכריז: "טאטע, אני אוהב אותך הרבה יותר, ומה עוד אעשה לכבודך? מטבע קטן יש בכיסי, אשלח לך אותו" וזרק את המטבע כלפי מעלה. חסידים מספרים כי יד יצאה מהשמיים ולקחה את המטבע.
וכל אחד שקורא את זה נכנס להלם: אנחנו?! משה רבינו מדבר אלינו?! אנחנו שבקושי מצליחים להתרכז בתפילה, שהמחשבות שלנו קופצות מנושא לנושא – אנחנו אמורים להיות חולי אהבה לקב"ה?
איפה לחצן האהבה שמקישים בו והוא מפעיל תשוקה לקב"ה? איך עושים את זה בפועל?
אבל העובדה היא שהתורה מצווה. וכשהתורה מצווה, סימן שזה אפשרי. "לא בשמים היא" – התורה לא דורשת מאיתנו דברים שמעבר ליכולת האנושית. אם כתוב "ואהבת", סימן שכל יהודי יכול לאהוב.
השאלה היא רק איך. איפה המפתח? איך מגיעים לאהבה כזו? ומה עושים עם כל הקשיים והתמיהות?
התשובה לכך תבוא בהמשך, אבל כבר עכשיו חשוב להבין – עצם העובדה שהתורה מצווה על אהבה מלמדת אותנו משהו מהפכני על מהות הרגשות. אולי הם לא כל כך ספונטניים כמו שחשבנו. אולי יש לנו יותר שליטה מכפי שנדמה לנו. אולי האהבה היא לא משהו שקורה לנו, אלא משהו שאנחנו יכולים לבחור.
