מכירים את ניגון השמחה החב"די המפורסם "הכל הכל הוא הבל הבלים, אין עוד מלבדו!"? אין זה עוד ניגון ברפרטואר השירה החב"די המכובד, אלא ביטוי של הרוח הכללית של תורת חב"ד, מה שנקרא "ביטול העולמות".
אם נרצה, זה בדיוק מה שמבדיל בין "חסיד" ל"לא-חסיד". מי שחי בתודעה שהאלוקות היא המציאות הבלבדית וכי העולם כולו 'בטל ומבוטל' לקדוש ברוך הוא – חי ונושם אלוקות, חסידות.
אדמו"ר הזקן הקדיש לנושא את החיבור "שער הייחוד והאמונה" וכתבי החסידות מכל הדורות עוסקים בו בהרחבה גדולה מאד. המאמר "האמנם" של הרבי הרש"ב מפורסם מאד כאחד המאמרים המרכזיים והיסודיים בנושא – ובו נעסוק היום.
תוכן המאמר
הציווי "ואהבת את השם אלוקיך" מחייב התבוננות שמעוררת אהבה – התבוננות בכך שהאלוקות היא המציאות האמתית היחידה וכל העולמות בטלים אליה.
לכל דבר שנברא למטה יש שורשו מקור רוחני עליון. למרות שאין ערך ביניהם, לאחר השתלשלות גדולה וירידת דרגות מתהווה מהמקור הרוחני נברא גשמי, שנושא את אותן תכונות בצורה מגושמת ונחותה יותר.
הבריאה קיימת דווקא בדרך של התעלמות הבורא מהנבראים, ואילו המקור הרוחני יתגלה בנבראים – המציאות שלהם תתבטל ותהיה אין ואפס. עצם זה שהבריאה עלולה להתבטל כשיתרחש השינוי מלמדת שגם כעת המציאות שלה אינה אמתית, מה גם שאכן בפועל היא תתבטל (באלף השביעי).
התהוות העולמות והמציאות הגשמית היא בדרך בריאה יש מאין – מציאות היש לא הייתה קיימת כלל לפני בריאת העולם. מאחר שזו התחדשות גמורה שמנוגדת לברירת המחדל של הקיום, הכוח הפועל של הקדוש ברוך הוא שמהווה את העולמות צריך להתחדש בכל רגע כדי שלעולמות יהיה קיום. אם כן, יוצא שהמציאות הגשמית של העולמות היא בעצם החיות האלוקית שבהם. וזו המשמעות העמוקה של אחדות השם וביטול העולמות לאלוקות.
