רבים מכירים את ניגונו-זעקתו של רבי יצחק אייזיק מקאליב: "יער, יער, מה גדול אתה! / שושנה, שושנה, מה רחוקה את! / אילו היה היער קטן, / היתה השושנה קרובה אז, / אילו מן היער הוציאוני, /היינו שנינו יחדיו אז. ואת ההמשך המתבקש: גלות, גלות, מה גדולה את! / שכינה, שכינה, מה רחוקה את! / אילו היתה הגלות קטנה, / היתה השכינה קרובה אז, / אילו מן הגלות הוציאוני, /היינו שנינו יחד אז.
כל מי שקיבל חינוך יהודי, מכיר את האנחה המתפרצת לנוכח עוד סבל, "די כבר גלות"! הגלות הזו היא סיפור הרקע של כל מה שמתרחש בעולמנו כיהודים, זה אלפיים שנה!
אך כבר בתורה שבכתב נאמר לנו כי מאחורי הגלות מסתתר מישהו. "ואנכי הסתר אסתיר פניי ביום ההוא". חלק מדרכי ההתמודדות עם הגלות, היא היכולת לחשוף את הא-ל המסתתר, לקרוע את המסכה ולומר 'הנה אתה, מצאנו אותך'.
המאמר אותו נלמד היום, מתוך ההקדמה לשער האמונה של אדמו"ר האמצעי, עוסק בנושא החשוב הזה, תוך כדי שהוא מפרש פסוקים מהתוכחה בהפטרת חזון, מגלה בהם את הפן החיובי בייעודה של הגלות, ובעיקר – מתמלא ברוח עידוד ונחמה כשבסופו של מסע החיפושים "מוצאים את אבא".
תוכן המאמר
שאלה כפולה: מצד אחד, איך ייתכן שהקדוש ברוך הוא ישכח מכנסת ישראל? – הרי הוא למעלה מהזמן ו"אין שכחה לפני כיסא כבודך". מצד שני, איך ייתכן שכנסת ישראל תשכח את הקדוש ברוך הוא? – הרי בכל אחד מישראל שוכן אור אלוקי תמידי.
דעת היא עיסוק תמידי בהבנה והרגשה במוח ובלב באלוקות, ושכחה היא הסחת הדעת מאלוקות – שמובילה לפריקת עול לגמרי ולעבירות חמורות.
בנקודת פנימיות הלב מאיר תמיד אור אלוקי, ובדרגה זו אין כלל שכחה והיסח הדעת.
"ותאמר ציון" – נקודת הלב תמהה: כיצד "השם שכחני"?! הרי בפנימיות נקודת הלב יהודי לא שוכח את השם לעולם!
מצד "דעת תחתון" בגלות שורר הסתר פנים, אך מצד "דעת עליון", מהות ועצמות הקדוש ברוך הוא, בכל מצב הקדוש ברוך הוא לא שוכח את ישראל – וזה מתעורר על ידי האמונה הפשוטה.
משל מאב שמסתתר מבנו האהוב כדי לבחון את חכמתו ונאמנותו. בן חכם ונאמן לא מתייאש וממשיך לחפש, עד שהאב מתגלה אליו באהבה כפולה.
