ל"ג בעומר, יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, טומן בחובו סוד עמוק שקושר אותו למשה רבנו, מקבל התורה הראשון. קשר זה מתגלה כבר בשמו של היום – "ל"ג בעומר" – ולא "ל"ג לעומר", כפי שהיה מתבקש אם מתייחסים לנוסח הספירה המקובל: "היום כך וכך ימים לעומר".
בספרי אדמור"י פולין מובא רעיון מופלא: "ל"ג בעמר" (בלי וא"ו) בגימטרייה שווה למילה "משה" (345). זוהי רמיזה לקשר העמוק בין משה רבנו לרשב"י. ואכן, בספרי הקבלה (עמק המלך) נכתב שרשב"י היה ניצוץ משה ונתעלה לאותו אור שקיבל משה כשעלה לקבל לוחות שניות.
הקשר בין השניים אינו מסתכם בגימטרייה בלבד. קיימת גם הקבלה לוחית מעניינת: יום הסתלקותו של רשב"י, ל"ג בעומר, חל תמיד באותו יום בשבוע בו חל יום הסתלקותו של משה רבנו, ז' אדר. יתרה מכך, ל"ג בעומר חל תמיד באותו יום בשבוע בו יחול היום הרביעי של סוכות, שהוא יום האושפיזין של משה רבנו.
אך מעבר לחישובים ולתאריכים, ישנו קשר מהותי ועמוק בין שני האישים, שכן פעמיים נפתחו השמים להוריד תורה לעולם: משה רבנו הוריד את התורה הנגלית ואילו רשב"י הוריד את תורת הנסתר. שניהם היו הצינורות שדרכם זרמה החכמה האלוקית לעולם.
ובכל זאת, העבודה של רשב"י היא נעלית ונשגבה יותר בהיבט מסוים: משה גילה את דבר האלוקים לאדם, אבל לא גילה את האלוקים עצמו. משה סיפר מה אמר האלוקים לנו, אבל לא סיפר איך נראית האלוקות עצמה. הוא עלה לשמים שלוש פעמים לארבעים יום ולילה, אבל מעולם לא גילה מה ראה שם. תורת משה עוסקת באדם, בחלק הגלוי של המציאות. מה מותר לאכול ומה אסור, איפה מותר ללכת ואיפה לא, ומה לעשות ומה להרגיש.
רשב"י עשה דבר נשגב יותר: הוא החל לדון בחלק הנסתר ולימד להכיר במי ובמה שלמעלה. תורת הקבלה שואלת את כל השאלות שעוסקות בתהליך הבריאה עצמו: איך מבורא אחד פשוט, נוצר ריבוי פרטים וחלקיקים כה שונים? כיצד מתקיים היחס בין הבורא לנבראים? תורת הקבלה מגלה שהיה תהליך "צמצום" באור, אחר כך נוצרו "עשר ספירות" שהן עשר כלים דרכם הבורא מתקשר אתנו, ועוד נוצר תהליך "השתלשלות" בן ארבע עולמות, עד שנוצר מקום לעולם המגושם הזה.
תורת הקבלה עוסקת גם בצירופי האותיות דרכן ברא הקב"ה את העולם. מה שנקרא "קבלה מעשית". הגמרא מספרת על חכמים שהיו בקיאים בכך ויצרו עגל חי ונושם ושחטו אותו לסעודת שבת. על המהר"ל מסופר שהוא ברא גולם בכוח האותיות של "ספר יצירה".
מה שמשה רבנו עשה בשמים – רשב"י עשה בארץ. דבר זה בא לידי ביטוי בקורות חייו: כשהמלך הרומי גזר עליו מוות והחל לחפש אותו, הוא לא עבר לגור במדינה אחרת (כמו שעשה משה כשברח מפרעה), אלא התחבא במערה ושם חי 13 שנים כמו מלאך. אליהו הנביא הצמיח לו עץ חרובים על פתח המערה והוא חי בתוכה חיי גן עדן, מנותק מהבלי החומר.
הרבי מליובאוויטש מסביר באחת משיחותיו הבדל נוסף בין משה לרשב"י: המדרש מספר על תלמיד של רשב"י שעזב את הישיבה ויצא לחוץ לארץ לעשות עסקים. הוא הצליח מאוד וחזר ארצה אחרי כמה שנים כשהוא עשיר גדול. כשהוא שב לבקר בישיבה, רשב"י הבחין כי התלמידים מביטים בו בקנאה שכן הם חיים חיי עוני בישיבה והוא נהנה מהחיים הטובים בחוץ לארץ.
רשב"י הוציא אותם החוצה וצעד לבקעה על יד מירון, הוא אמר: "בקעה, בקעה, התמלאי זהב" וברגע אחד התמלאה הבקעה במטבעות זהב. רשב"י הזמין את התלמידים לקחת מהזהב, אבל אמר להם שכל מה שלוקחים כאן, בא על חשבון השכר הנעלה המובטח להם למעלה. התלמידים הבינו את הרמז ולא לקחו מהזהב, וגם הפסיקו לקנא בחברם.
המדרש ממשיך ומספר סיפור דומה על אמורא בדור מאוחר יותר, בשם רבי שמעון בן חלפתא. הוא היה עני ואביון ולא השיג כסף אפילו להוצאות שבת ויום טוב. הוא התפלל לקב"ה ופתאום התגלתה לו אבן טובה והוא התעשר. אשתו שאלה מאיפה הכסף והוא סיפר לה, אבל היא הצטערה ואמרה כי זה יבוא על חשבון החלק שלהם בגן עדן. בעלה ביקש מהקב"ה לקחת ממנו את האבן והיא נלקחה.
המדרש מסיים ואומר: הנס השני – שנלקחה מהם האבן לטובת הפיקדון בעולם הבא – הוא גדול מהראשון, משום שמשמים רק נותנים ולא לוקחים. ולמה אומר המדרש את המשפט הזה רק על הסיפור השני ולא על הראשון עם רשב"י? הרי ברור שתלמידיו של רשב"י לא לקחו מהבקעה וגם לא נמצאה על יד מירון בקעה מלאה זהב, שכן הזהב עלה בחזרה השמימה לטובת שכרם בעולם הבא.
אלא זה בדיוק הרעיון: הנס השני הוא אינו חלק מעבודתו של רשב"י. החידוש שהביא רשב"י הוא היכולת להוריד את השפע למטה כאילו זה למעלה. זה בא לידי ביטוי בכך שרשב"י הראה לתלמידיו כפי שהם נוכחים בעולם הזה את כל השפע הנצבר להם מעבודתם. ואילו העובדה ההפוכה – שהשפע עלה בחזרה למעלה ונשמר שם – הוא אינו חלק מעניינו של רשב"י.
בל"ג בעומר אנו חוגגים את המשכיות התורה והחיבור בין שמים וארץ, בין הנגלה והנסתר. ביום זה אנו זוכרים שתי דמויות מופת שהורידו תורה לישראל, אך גם מזכירים לעצמנו את ההתפתחות הרוחנית של עם ישראל לאורך הדורות: ממשה רבנו שהוריד את התורה הנגלית, ועד רשב"י שחשף את פנימיותה העמוקה של התורה, ובכך המשיך את המשימה הקדושה של גילוי אלוקות בעולם.
