באמצע פרשת הקללות הנוראות, בין תיאורי האסונות והייסורים, מסתתרות כמה מילים שמשנות את כל התמונה: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל".
רגע, רגע. על מה הקללות? לא על חילול שבת, לא על אכילת חזיר, לא על עבודה זרה. על חוסר שמחה! על זה שעבדת את ה' – אבל בלי חיוך. קיימת מצוות – אבל בפרצוף חמוץ.
האריז"ל, הרמב"ם, רבנו בחיי, ספר העקרים – כולם עומדים נדהמים מול הגילוי הזה. השל"ה מביא את דברי האריז"ל: "פירש האריז"ל הפסוק 'אשר לא עבדת את ה"א בשמחה ובטוב לבב מרב כל', כלומר, שצריך האדם לשמוח בעשיית המצווה ובקיומה יותר מרוב כל שמזמין לו ה' יתברך… אף שעבדת את ה' בקיום המצוות, אבל לא עבדת בשמחה ובטוב לבב, על כן הייתה זאת לך".
והשאלה זועקת: מדוע? מה כל כך נורא בקיום מצוות בלי שמחה? הרי העיקר זה המעשה! העיקר שהנחת תפילין, שמרת שבת, אכלת כשר. למה השמחה כל כך קריטית?
התשובה נוגעת בעצם מהות הקשר בין האדם לקב"ה. מצווה שמקיימים בכפייה, בכעס, בתחושת עול – היא כמו מתנה שזורקים בפרצוף. כמו פרחים שמביאים לאישה ואומרים: "הנה, קחי, שיהיה לי שקט".
רבינו בחיי (בספרו כד הקמח) כותב דבר מדהים: "השמחה היא מצווה מהתורה כי היא עבודה גמורה חשובה יותר מהמצווה". יותר מהמצווה עצמה! כי המצווה בלי שמחה היא גוף בלי נשמה.
למה הדבר דומה? המגיד מדובנא מביא משל נפלא. אדם הזמין חבילה עם יהלום יקר וחיכה במתח לבואה. סוף סוף הגיע השליח מזיע ומתנשף: "אוף, איזו חבילה כבדה! כמעט מתתי מהמשקל!" צעק בעל הבית: "טעית במשלוח! החבילה שלי הייתה קלה כנוצה!"
כך המצוות. הן אמורות להיות יהלומים, מתנות, זכויות. אם אתה מרגיש שהן כבדות, מעיקות, מכבידות – סימן שלא קיבלת את החבילה הנכונה. לא הבנת מה יש לך ביד.
והראיה הגדולה ביותר היא מהאריז"ל עצמו. השל"ה מעיד: "הרב החסיד המקובל יצחק אשכנזי גילה לאיש סודו שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי חכמה ורוח הקודש – בשכר שהיה שמח בעשות כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית".
כל השגותיו העצומות, כל הסודות שנגלו לו – הכל בזכות השמחה. לא בזכות הלימוד, לא בזכות הסיגופים – בזכות השמחה במצוות.
מסופר עליו שכשהיה בא לקנות אתרוג, לא שאל על המחיר. היה מניח את הארנק לפני המוכר שייקח כמה שרוצה. כמו אדם שמצא אוצר ולא מתעניין בפרטים – רק להספיק לקחת!
אבל יש כאן עומק נוסף. הקללות בפרשתנו הן "איומים למתקדמים". לא לרשעים, לא לפורקי עול. לדתיים שמקיימים הכל – אבל בתחושת כורח. "נו, מה לעשות, צריך להתפלל". "אוף, שוב שבת".
המקיים בלא שמחה – כאילו לא מקיים בכלל. אמנם הידיים זזו, הרגליים הלכו, אבל הנפש לא שם. ואדרבה – היא כועסת וממורמרת על הקב"ה שהעניש אותנו במצוות.
וכאן השאלה הגדולה: איך הקללות יפתרו את הבעיה? אדרבה, הן רק יגרמו ליותר כעס ומרירות!
אבל זה בדיוק העניין. העונש בא להזכיר לנו מה איבדנו. כמו אדם שזלזל בבריאות עד שחלה – ופתאום מבין איזו מתנה הייתה לו. כך היהודי שקיים מצוות בלי שמחה – כשהן נלקחות ממנו, הוא מבין איזו זכות אדירה הייתה לו.
הרבי מליובאוויטש מדגיש שזו מהפכת החסידות: "חשבון הנפש של אלול מתאפיין במרירות גדולה… אבל יסוד המרירות צריך להיות מצד זה שענייניו נוגעים כביכול בעצמותו יתברך, שצריך להתבונן תחילה שעבודתו נוגעת למעלה שאין למעלה ממנו".
קודם להבין כמה אנחנו חשובים, כמה המצוות שלנו חשובות – ואז המרירות על חוסר השמחה תהיה אמיתית.
כי בסוף, השמחה היא לא תוספת נחמדה למצווה. היא עצם המצווה. היא האמירה: "ריבונו של עולם, איזו זכות יש לי לשרת אותך! איזה אושר להיות עבד שלך!"
יעזור הקב"ה שנזכה לקיים מצוות בשמחה אמיתית, להרגיש את הזכות והאושר בכל מצווה, ושלא נצטרך חלילה לקללות כדי להבין את ערך המתנה שבידינו.
