בשתי הזדמנויות בשנה, לא נעים לעמוד בבית הכנסת. כל אחד מצטנף בפינה ומקווה שזה יעבור מעליו ומצדדיו. בחלק מהקהילות, הבעל קורא עולה לתורה בעצמו, הוא מנמיך את קולו וקורא בלחש את המילים הנוראות שמוצלפות בנו.
ימים ספורים לפני מותו, משה מכנס את ישראל בערבות מואב. הוא מברך בברכות נפלאות את מי שידבק במצוות ה', ואחר כך עושה את ההיפך: מקלל במילים איומות את מי שייטמע בין הגויים ויזנח את הייעוד היהודי. משה מאחל כביכול שהקב"ה לא ירחם ויחוס עלינו, אלא יגיב על החטאים בכל האסונות האפשריים.
והשאלה זועקת: למה לקלל? האם לא היה טוב יותר לאחל שהקב"ה יגלה רחמיו וחסדיו ויסלח לנו?! איפה משה שהכרנו 40 שנה שמסר נפשו כמליץ יושר וסנגור? האיש שאמר "מחני נא מספרך" – פתאום מייחל לעונשים?
הגור אריה שואל: "למה כתב קללה בקרא? אדרבה הוי למכתב הברכה?" השאלה חמורה עוד יותר כשזוכרים שקללה עצמה היא צעד מזיק. דיבור בורא מציאות. כשמאחלים שהקב"ה יעשה דין ומשפט – הדברים מתחילים להתממש בעצם אמירתן.
ומי כמו משה ידע חומרת הקללות? לאחר שאיים "מחני נא מספרך", שמו נעדר מפרשת "תצווה". הוא ראה כמה חשש הקב"ה מקללות בלעם ועשה הכל לעצרו בדרך.
אבל האמת עמוקה הרבה יותר. הקללות לא נועדו להפחיד – הן נועדו לבטא את גודל האהבה. זו תפילה עצומה שהקב"ה לא יוותר עלינו ויעשה כל מה שצריך כדי לשמור אותנו קיימים לעד.
למה הדבר דומה? לפעמים בא אדם עם התקף לב לבית רפואה והרופא מגיב: חבל לגרום לו כאב, תנו לו למות בשקט. אבל אם החולה הוא מלך אנגליה – הרופא יתאמץ שבעתיים ויעשה כל פעולה נחוצה כדי להציל אותו. גם אם זה כואב. גם אם זה קשה.
וזאת הבקשה של משה: שהקב"ה לא יוותר ולא ירחם עלינו, אלא יעשה כל מה שצריך – וגם במחיר ייסורים כואבים – כדי לרומם אותנו.
הכוזרי אומר מילים מבהילות: "ישראל באומות כמו לב באברים, הוא רב חלאים מכולם ורב בריאות מכולם… ועל כן אמר 'רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם' – ואלה הם החלאים, אבל הבריאות היא מה שאמרו רבותינו מוחל עונות עמו מעביר ראשון ראשון, כי איננו מניח עונותינו להתעכב עלינו ויהיו גורמים לאבדנו לגמרי".
העמים האחרים לא קוללו כמונו. הם לא עברו מה שאנחנו עברנו. אבל התוצאה? הם נעלמו והתפוגגו. הם לא נכנסו למכונת כביסה, אלא פשוט נזרקו לרחוב. אנחנו חטפנו וסבלנו, אבל הבנו את המסר ושבנו בתשובה – ועם ישראל חי.
משה טוען שאנו כמו הלב של האיברים, מרכז הזרמת החמצן לכל האנושות ולכן אי אפשר לוותר עלינו. כל מאמץ כדאי להציל אותנו. בעוד שבציפורן חודרנית אפשר להקל ראש, בסתימת עורקים סביב הלב לא מתעכבים רגע.
בעוד שבגד זול שמתלכלך בכתם שומני אפשר לזרוק לפח, בגד יקר מכניסים למים רותחים עוד פעם ועוד פעם כדי להחזיר את יופיו.
וזה הסוד: הקללות הן תעודת ביטוח. הן האמירה של משה – תראו, הקב"ה לא יוותר עליכם לעולם. גם אם תרדו לשאול תחתית, גם אם תסטו מהדרך – הוא יעשה הכל כדי להחזיר אתכם.
כי בסופו של דבר, רק מי שחשוב באמת זוכה ל"טיפול מיוחד". רק על מי שאוהבים באמת לא מוותרים. והקללות הן ההוכחה הגדולה ביותר לאהבה – אהבה שלא מוכנה לוותר, שלא מוכנה להרפות, שתעשה הכל כדי להציל.
יעזור הקב"ה שנבין את עומק האהבה שמסתתרת מאחורי הקללות, ושנזכה להיות ראויים לאהבה הזאת – לא דרך ייסורים חלילה, אלא דרך קיום המצוות בשמחה ובטוב לבב.
