בספר "היום יום" מופיע סיפור קצר שמאיר את כל פרשת הקללות באור חדש לגמרי. סיפור שמלמד אותנו שהכל תלוי במנגינה.
"רבינו הזקן היה בעצמו הקורא בתורה. פעם לא היה בליאזנא בשבת פרשת תבוא ושמע אדמו"ר האמצעי – והוא עודנו קודם בר-מצוה – הקריאה מאדם אחר. העגמת נפש מהקללות שבתוכחה הביאתו לכאב לב, עד שביום הכיפורים הסתפק רבינו הזקן אם יוכל להתענות".
ילד צעיר, עוד לפני בר מצווה, שומע את קריאת התוכחה וחולה. לא סתם חולה – חולה כל כך שכמה שבועות אחר כך, ביום כיפור, יש ספק אם יוכל לצום.
"כששאלו את הבן: הרי בכל שנה קוראים פרשה זו? ענה: כשאבא קורא 'אין הם נשמעים קללות'".
שבע מילים שמשנות עולם. "כשאבא קורא אין הם נשמעים קללות". אותן מילים, אותה פרשה, אותן קללות נוראות – אבל כשאבא קורא, זה משהו אחר לגמרי.
כי מה ההבדל בין קללה לברכה? לפעמים רק הטון. רק הכוונה. רק האהבה שמאחורי המילים.
למה הדבר דומה? אבא אומר לבן: "אם לא תלמד, לא תצליח בחיים". אותן מילים בדיוק יכול לומר אויב. אבל כשאבא אומר – זו לא קללה, זו דאגה. זו לא איום, זו אזהרה אוהבת. זה לא "אני רוצה שתיכשל", זה "אני כל כך רוצה שתצליח".
וזה הסוד של פרשת התוכחה. כשקוראים אותה כמו קללות – היא נוראה. כשקוראים אותה כמו אבא שדואג – היא משהו אחר לגמרי.
האדמו"ר הזקן, כשקרא בתורה, לא הקריא קללות. הוא הקריא געגועים. הוא הקריא כמיהה. הוא הקריא "ילדים שלי, אני כל כך רוצה שתישארו קרובים".
ילד קטן, עם הרגישות של ילד, הרגיש את ההבדל. כשאבא לא היה שם, כשאדם אחר קרא – הוא שמע את המילים הקשות. את האיומים. את הפחד. וזה שבר אותו.
אבל כשאבא קרא? אז הוא שמע משהו אחר. הוא שמע: "תראו כמה אני אוהב אתכם. תראו כמה אכפת לי מכם. תראו כמה אני לא מוכן לוותר עליכם".
וזה מה שחסידות לימדה אותנו על התוכחה. לא לקרוא אותה כמו עונש, אלא כמו חיבוק. לא כמו כעס, אלא כמו געגועים. לא כמו סוף, אלא כמו התחלה.
כי כשאבא מדבר קשות – זה רק כי אכפת לו כל כך. כשאבא מזהיר – זה רק כי הוא רואה את הסכנה. כשאבא "מקלל" – זה רק כי הוא לא מוכן לאבד אותך.
המפרשים מסבירים שיש כאן עומק נוסף. התוכחה היא כיסוי על ברכות עמוקות כל כך, שאי אפשר להביא אותן לעולם בלי הסתרה. כמו יהלומים שמבריחים אותם בתוך קופסת עפר. הקללות הן הקופסה – הברכות הן היהלומים.
אבל ילד לא מבין את זה. ילד שומע מילים ומפחד. עד שאבא בא ומסביר, מרגיע, מחבק. ואז הכל נראה אחרת.
וזה מה שאנחנו צריכים לזכור כשקוראים את התוכחה. אנחנו לא קוראים קללות של אויב. אנחנו קוראים מילים של אבא. אבא שכל כך אוהב, שהוא מוכן להגיד את הדברים הכי קשים – רק כדי להציל אותנו.
התפארת שלמה כותב: "אם חס ושלום נגזר אשר לא טוב הנה, יצאנו חובתנו בקריאת הדברים האלה וממילא יתהפכו לנו כולם לברכה". עצם הקריאה הופכת קללות לברכות. כי כשקוראים נכון – מבינים שמעולם לא היו קללות.
בימינו, כשקוראים את התוכחה, כדאי לזכור את הילד מליאזנא. לזכור שהכל תלוי באיך שומעים. אם שומעים קללות – זה נורא. אם שומעים אבא – זה נפלא.
יעזור הקב"ה שנזכה תמיד לשמוע את קול האבא מתוך המילים הקשות, לזכור שכל תוכחה היא חיבוק מוסווה, וכל "קללה" היא ברכה שמחכה להתגלות.
