בפרשת בא, כאשר בני ישראל נוטלים את כלי הכסף והזהב ממצרים, מסתיימת תכנית כלכלית מופלאה שהחלה מאה שנים קודם לכן. כדי להבין את עומק העניין, עלינו לחזור אחורה, לימי יוסף, ולהתבונן בתופעה מפתיעה: מדיניות ההלאמה הכלכלית של יוסף במצרים.
בסוף פרשת ויגש מתאר באריכות כיצד יוסף השתלט על כל ההון המצרי והעבירו לקופת פרעה. תחילה דרש מהמצרים כסף מזומן עבור הלחם. כשהמזומן נגמר, לקח את מטלטליהם ובעלי החיים. וכשגם זה נגמר, העביר על שם פרעה את כל האדמות. התורה מסכמת: "ותהי הארץ לפרעה".
הדבר מעורר תמיהה עצומה: האם זו מדיניות כלכלית בריאה? האם זה מתאים לתורה שדוגלת בקניין פרטי? בכל התנ"ך לא מצאנו מבנה הון מלוכני, בו הכסף שייך למלך. להפך, כשאחאב מנסה להשתלט על כרם נבות, הוא מוקע לדורות במילים "הרצחת וגם ירשת?!".
יתרה מזו: המשנה באבות קובעת ש"האומר שלי שלך ושלך שלי – עם הארץ". כלומר, הקומוניסט שרוצה לתקן עולם על ידי שוויון בהון, הוא בור בהבנת הנפש האנושית. אנשים עובדים בשביל עצמם ולא עבור המדינה.
אמנם כשמתבוננים לעומק, רואים שיוסף פעל בחכמה רבה. הוא לא הלאים את האדמות לחלוטין, אלא מינה את המצרים לאריסים שמעבדים את הקרקע ומעבירים לפרעה רק חמישית מהתבואה. כך שלמרות שהקרקע הייתה שייכת לפרעה, הם שילמו פחות מס ממה שמשלמים היום במדינות המערב.
אבל השאלה נשארת: מה היה הצורך בהלאמה בכלל? למה לא להשאיר את הקניין הפרטי על כנו?
התשובה מתגלה בפרשתנו. המהרש"א מציין שכלי הכסף והזהב שהעניקו המצרים לישראל ביציאתם, היו (גם) מהאוצרות שצבר יוסף בזמנו. מתברר שיוסף לא פעל מתוך תפיסה כלכלית רגילה, אלא כחלק מתכנית אלוקית ארוכת טווח.
יוסף הבין שהוא לא הגיע למצרים במקרה. הוא נשלח בהשגחה פרטית להיות המשנה למלך החזק בעולם, כדי להתחיל תהליך של תיקון. והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא באמצעות ניהול ההון המצרי, ריכוזו והכנתו לקראת העתיד.
הרכוש שיוסף אגר נשמר כקרן פיצויים עתידית עבור העוול שיגרמו המצרים לישראל. מאה שנה אחרי יוסף, כשבני ישראל יוצאים ממצרים, הם נוטלים את אותו רכוש שיוסף הכין – ומשתמשים בו לבניית המשכן. הזהב והכסף שיוסף ריכז בידי פרעה, הופך להיות חומר הגלם לכלי המקדש.
זהו מהלך מופלא של תיקון: יוסף מרכז את ההון המצרי בידי פרעה. פרעה משעבד את ישראל. כפיצוי על השעבוד, ישראל מקבלים את אותו הון שיוסף ריכז. ולבסוף, הם הופכים אותו למשכן לה'. הכסף המצרי עובר מהפך – מסמל הטומאה והעבדות, לכלי קודש במשכן ה'.
לקח עמוק טמון כאן לדורות: יהודי שעוסק בכלכלה ועסקים אינו רק מחפש רווח אישי. הוא חלק ממהלך אלוקי של תיקון העולם. כפי שיוסף השתמש בכישרונותיו הכלכליים כדי להכין את הקרקע לגאולת ישראל ובניית המשכן, כך כל יהודי נדרש להשתמש בכישרונותיו העסקיים כדי להפוך את הכסף הגשמי לכלי בעבודת ה'.
