מעשה במשפחה עשירה שקנתה וילה מפוארת בהרצליה פיתוח מול הים. הנכס עלה עשר מיליון והשיפוץ עוד עשר מיליון. האישה השקיעה את כל הכוחות בשיפוץ הבית והם היו מאושרים להגשים את חלום חייהם. רגע לפני שיוצאים לחנוכת הבית, מקיש איש עשיר על הדלת. הוא עוצר את בעל הבית ומציע לו עסקה: 'ראיתי את הארמון שבניתם ותשמע, זאת טירת חלומות. קח שלושים מיליון ותמכור לי את הנכס'. בעל הבית דוחה אותו: 'השקענו כאן את הנשמה ולא נעזוב בשביל כסף'.
ההוא לא מתייאש: 'תמכור לי לפחות קומה אחת, מרתף, מפלס אחד'. אך בעל הבית מסרב בעקשנות. אותו נודניק לא נרגע ומציע הצעה אחרונה: 'קח מאה אלף דולר ותמכור לי מסמר אחד בקומת הכניסה. כך כשאני יורד לים, יהיה לי היכן לתלות את החליפה'. זה נשמע טוב ובעל הבית הסכים.
חלף חצי יום ובאמצע הלילה דפיקות בדלת. ההוא הגיע לים ורוצה לתלות את החליפה. אחרי יומיים הוא מביא את כל המשפחה לראות את המסמר שקנה מול הים ואחרי שלושה ימים הוא מתיישב על יד המסמר ולא רוצה לעזוב. ככה התיש אותם עד שבעלי הבית נשברו והעבירו לו את כל הנכס.
זה בדיוק מה שקורה עם היצר הרע והגשמיות. היצר הרע הוא גאון במלאכתו, הוא לא זקוק ליותר ממסמר כדי להיכנס — והעיסוק עם הגשמיות הוא מסמר מצוין. זה שער כניסה ענק עבור היצר כדי להיכנס פנימה ולא לעזוב.
אבל כאן טמונה המהפכה החסידית: במקום להילחם נגד היצר הרע ולנסות לנצח אותו, החסידות מציעה דרך אחרת לגמרי. לא לנצח את היצר, אלא לגייס אותו. לא להילחם נגד הגשמיות, אלא לקדש אותה. להפוך את היצר הרע משונא לידיד, מאויב לשותף.
הגמרא אומרת: "איזו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה? 'בכל דרכיך דעהו' (משלי ג,ו)". התפיסה היהודית אומרת שעבודת ה' צריכה לכלול את כל ההיבטים של החיים. הוי אומר שהחלק הגשמי בחיינו הוא לא רק כורח מגונה שצריך איכשהו לצלוח אתו, אלא הוא יעד מרכזי בחיים. יהודי עובד את הקב"ה באמצעות כל היבט בחייו.
התפיסה הזו היא כמובן מהפכנית לעומת הנצרות שרואה בחיי האישות את החטא הקדמון, ומעוררת את איש הדת הנעלה לדכא בקרבו צרכים גופניים ולחיות כל ימיו בפרישות. זאת גם מהפכה ביחס לכל הדתות במזרח שדוגלות בחיי עוני, נזירות ופרישות מהבלי החומר. התורה, להבדיל, דורשת מהאדם ליצור הרמוניה ולקדש כל פרט מותר בעולם הזה.
מדוע זה חשוב? משתי סיבות: טקטית ואסטרטגית. ההיבט הראשון, הטקטי, אומר שהכי טוב לקנות את האויב שלך. הגוף הוא מנוע רב עוצמה ולכן כאשר הגוף נהנה הכול הולך יותר טוב. כאשר היצר הרע שותף לעשיה היהודית הוא הופך מאויב לאוהב ומעניק דרייב ענק לעשיה הרוחנית.
כותב המגיד ממעזריטש באור תורה: "בכל המעשים שאתה עושה, אפילו הצרכים הגשמיים – דעהו, יהיה כוונתך לשם שמים. כי בזה יוכל לעשות פשרה בין היצר טוב והיצר הרע כי שניהם נהנים ממעשיו, כי הוא אוכל ומתענג ובשאר דברים גשמיים כרצון היצר הרע וגם עושה רצון היצר טוב כי כל מעשיו לשם שמים."
בפשטות: חיי אישות טובים — תורמים במידה משמעותית לעומק הקשר בין בני זוג. חופשה שקטה וממוקדת — מעניקה חיים מחודשים למשפחתיות. כאשר יהודי נהנה מסעודת שבת טובה (בשר), סעודת יום טוב (בשר בקר) וחג השבועות (חלבי) הגוף מברך את הקב"ה על מתן החג. כאשר יהודי נהנה מעושר ואפשרויות גשמיות רחבות הוא יכול להגיע להישגים רוחניים שלא אפשריים מתוך עוני.
כראיה לכך, מביא אדמו"ר הזקן בפרק ז' בתניא את דברי רב נחמן: רב נחמן אמר דין לרבא ולמחרת חזר בו. הוא הסביר כי זה שאמר אמש אחרת הוא משום שהיה שרוי בתענית ולא אכל בשר שור, ולכן לא דקדק היטב בטעם הדברים.
זה, אגב, הסיבה הפשוטה לכך שחסידים מביאים משקה ומזונות ואומרים "לחיים" בהתוועדות חסידית: כדי לזרוק עצמות לכלב ולהשתיק אותו. אנו זורקים תעסוקה ליצר — עם המשקה והמזונות — וכך המוח פנוי להקשיב להתוועדות החסידית.
זה ההיבט הטקטי בשילוב הגוף, ואולם תורת הקבלה והחסידות מעניקים לנושא היבט עמוק יותר: הייעוד של האדם הוא להביא הרמוניה למציאות ולהרים את כל חלקי העולם לקדושה. האדם אמור לשלב את הגוף ואת החומר — לא רק כדי להשתיק אותם, אלא כדי לרומם אותם עצמם. לחשוף את הניצוץ הרוחני הטמון בהם ולהשיב אותם אל מקורם העליון.
בכך מבארים גדולי החסידות את הסיבה העמוקה לכך שהאדם מתאווה לחומר. עצם המשיכה לחומריות אינה גסות רוח, היא אינה נובעת רק מהגוף שרוצה לענג עצמו, אלא ידועה התורה החסידית: "רעבים גם צמאים — נפשם בהם תתעטף". הנפש עצמה היא זו שמעוררת את הצימאון לחומר, כדי לגעת בכמה שיותר חלקים בעולם הזה ולאחד אותם עם מקורם העליון.
אבל עד כאן האידיאל, וכאן מגיע ה"אבל" הגדול: הבעיה היא שהגולם קם על יוצרו. הגשמיות נושאת עוצמה גרעינית אדירה, שעד שהאדם ניגש אליה בכוונה להרים אותה — היא משתלטת עליו ומפילה אותו. היצר הרע הוא גאון בלמצוא חורים ופתחים להשתחל דרכם, ועד שהאדם לוכד את היצר ברשותו, היצר מקדים וסוחף לעבר ההנאה הגופנית עצמה.
זה בדיוק מה שקרה לגדולי העולם, לאדם וחווה: התורה מספרת כי בראשית הבריאה אדם וחווה נולדו ערומים ולא התבוששו. הם הרגישו מצוין עם הטבעיות שלהם. אבל אחרי חטא עץ הדעת, הם פתאום הרגישו בושה בעירום שלהם והקב"ה נאלץ לתפור להם כותנות עור.
מה קרה? לפני החטא הם היו מוכוונים קדושה. הרגש היחיד שפעם בהם היה "בכל דרכיך דעהו". הגוף היה רק כלי כדי להתקרב אחד לשני ולהגשים את רצון ה'. אבל אחרי החטא נולד בהם צורך חדש: "בא לי". פתאום נולד הצורך האנוכי כמטרה בפני עצמה, פשוט להנות ולהתענג ולממש את החיים – והחטא יצר את הבושה.
כותב הרבי ברשימות: "כל דבר צריך להיות גם משפיע וגם מושפע, וזהו הטעם שהאדם המדבר נצרך לחי צומם ודומם, כדי להעלותם למדרגת מדבר ונמצא שהוא משפיע [מעלה אותם לקדושה] ומושפע [מקבל חיותו מהם]. והנה כל זה כשהאדם אוכל ושתוה וכו' בשביל איזה תכלית שהיא למעלה ממדרגת המדבר… אבל אם הוא רק למלאות תאווה או הכרח הגוף — נמצא שהמאכל אינו מתעלה וגם האדם אינו משפיע אלא רק מקבל מהדומם וכו'. וזהו כללות עניין הנדרים שאוסר על עצמו דבר המותר – שבכל אחד ואחד ישנם שינוי הזמנים שלפעמים צריך להתרחק מדבר שבזמן אחר היה מסוגל להעלותו."
הסוד הוא לזכור תמיד: אנחנו לא רק אוכלים, אנחנו מקדשים. לא רק נהנים, אלא מעלים. לא רק חיים, אלא מרוממים. כך היצר הרע הופך מאויב לשותף, ומסמר ההרס הופך לסולם העלייה.
