"כל היושב בתענית נקרא חוטא" – כך אומרת הגמרא במסכת תענית. מצד שני, התורה אומרת על הנזיר: "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו". איך מיישבים את הסתירה הזו? האם מי שמסגף את עצמו ומתרחק מהנאות העולם הוא קדוש או חוטא?
השאלה הזו אינה אקדמית. היא נוגעת לליבה של השקפת העולם היהודית ומשפיעה על האופן שבו אנו מתייחסים לחיים, להנאה, ולמטרות החיים. האם האידיאל היהודי הוא להיות נזיר שמתעלה מעל החומר, או להיפך – לחיות חיים מלאים ולקדש את החומר?
התורה מציגה לנו פרדוקס מעניין. מצד אחד, נזיר שנודר להימנע משתיין יין וגילוח השיער נקרא "קדוש". התורה מתייחסת אליו בכבוד ורואה בו מישהו שהתעלה מעל התאוות הגשמיות. מצד שני, אותו נזיר חייב להביא קרבן חטאת ביום מלאת נזרו, כאילו חטא במשהו.
חז"ל נחלקו בדיוק על הנקודה הזו. בתענית יא מובאת מחלוקת מפורסמת: "ר' אלעזר הקפר אומר: מה תלמוד לומר [לגבי הנזיר שמביא קרבן בתום הנזירות] 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש' וכי באיזה נפש חטא? אלא שציער עצמו מן היין… ר' אלעזר אומר: נקרא קדוש שנאמר 'קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו'."
מחלוקת ברורה: האחד סבור שהנזיר חוטא כי הוא מסרב ליהנות ממה שהקב"ה יצר עבורו, והשני סבור שהוא קדוש כי הוא מתגבר על יצריו.
אבל הסתירה הזו ממשיכה בצורה עוד יותר מורכבת. בירושלמי נאמר: "עתיד אדם ליתן את הדין על כל מה שראתה נפשו ולא אכל" – כלומר, מי שלא נהנה ממה שיכול לקבל יענש על כך. ר' אלעזר היה מקבץ פרוטות לקנות מכל פרי חדש פעם אחת בשנה, כדי לא לחמיץ שום הנאה שהקב"ה הציב בעולם.
מנגד, במסכת יבמות נאמר: "קדש עצמך במותר לך" – תתקדש ותמעט בתוך הדברים המותרים. כאן מעודדים להתרחק מההנאה ולהסתגף.
איך מיישבים את כל הסתירות הללו?
הפתרון מגיע מהבנה עמוקה יותר של מטרת הנזירות. הנזירות אינה ערך בפני עצמה, אלא כלי זמני למצב זמני. כמו אנטיביוטיקה – יש זמנים שהיא הכרחית לחיים, אבל אדם יעשה טעות גמורה אם ייקח אותה באופן קבוע או שייתן אותה למי שלא זקוק לה.
כותב הרמב"ם: "מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח. כיצד כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה… כולן דרך עבודת השם הם."
אבל באותו זמן הוא כותב במקום אחר: "המהלך בדרך זו נקרא חוטא שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש… לא דייך מה שאסרה תורה שאתה אוסר עליך דברים אחרים?!"
מה הקריטריון? מתי נזירות משובחת ומתי היא חטא?
התשובה היא שזה תלוי בסיבה ובתוצאה. אם אדם מרגיש שהעסק עם המציאות הגשמית מסיח דעתו מענייני קדושה, ושתיית יין למשל גורמת לו להתפרקות יצרים – עליו לקבל נזירות זמנית ולהתרחק. זו נזירות של תיקון, של ריפוי זמני.
מצד שני, אם אדם יהפוך את ההתנזרות לשיטה קבועה וגורפת, או אדם שנמצא במדרגה רוחנית גבוהה ובכל זאת יחליט לקבל נזירות כדי להקל על עצמו את ההתמודדות עם החיים – הוא בהחלט נחשב "חוטא". כי כיצד מותר לברוח מהמערכה על קידוש העולם?
הנזירות היא כמו גבס לרגל שבורה. כשהרגל שבורה, הגבס הכרחי ומציל חיים. אבל אדם שישאיר גבס על רגל בריאה – יגרום לה נזק. כך הנזירות: כשהיא באה לרפא בעיה זמנית – היא קדושה. כשהיא הופכת לאורח חיים קבוע – היא חטא.
דוגמה מופלאה לכך מובאת בדברי הגמרא על שמעון הצדיק. שמעון הצדיק שהיה כהן גדול ארבעים שנה אמר שמעולם לא אכל אשם נזיר, חוץ מפעם אחת. פעם הגיע נזיר מהדרום והוא היה יפה עיניים ושערו הנאה משתלשל על כתפיו. שאל אותו שמעון הצדיק מדוע קיבל עליו נזירות?
הוא סיפר שפעם רעה את הצאן על שפת המים ובבואתו ניבטה אליו מהמים ויצרו עורר אותו לעבירה. אמרתי לו: "רשע, מי הרשה לך להנות מעולם שאינו שלך?". ובאותו רגע החלטתי כי אקבל נזירות וכך אשחית את השער כדי שלא להנות ממנו". עמד שמעון הצדיק ונשקו על ראש ואמר: "ירבו כמוך נוזרי נזירות בישראל".
מדוע רק מזה אכל שמעון הצדיק? כי עד אז פגש נזירים שהיו אנשים גדולים וקדושים, ולכן לא רצה לאכול מקרבנם – מי הרשה לאדם גדול לאסור עליו את מה שהתירה התורה? אולם הנזיר הזה הוא באמת אדם שהיה ראוי לנזירות כדי להרחיק עצמו ממעשה איסור – וזה הנזיר הקדוש עליו דיברה התורה.
זה הכלל: נזירות לצורך תיקון זמני – קדושה. נזירות כבריחה מהחיים – חטא. נזירות כדי להתגבר על בעיה ספציפית – מצווה. נזירות כדי להימנע מהמערכה על קידוש העולם – עבירה.
האדם צריך לבחון את עצמו בכנות: האם הוא מתרחק מההנאה כדי להתקרב יותר לקב"ה, או כדי להימנע מהאתגר? האם זו נזירות של עלייה או של ירידה? התשובה לשאלה הזו תקבע אם הוא קדוש או חוטא.
