הבה נפתח עם שאלה מפתיעה: מדוע כשאברהם רצה להשביע את אליעזר לחפש כלה ליצחק, הוא ביקש ממנו להניח יד "תחת ירכו"? התשובה לכך פותחת צוהר להבנה מהפכנית של היהדות על משמעות הגוף.
כשנשבעים, מקובל לאחוז בחפץ של מצווה. בימי הסנהדרין היו נשבעים על ספר תורה. אברהם לא החזיק ספר תורה, אך היה לו חפץ מצווה אחר – מקום המילה. והשאלה המתבקשת היא: הרי המילה נעשתה ארבעים שנה קודם לכן, כיצד המקום עדיין נחשב קדוש?
התשובה מהדהדת: מעשה המצווה הפך את הבשר הגשמי למאיר באור אלוקי. כפי שמסביר הרבי מליובאוויטש: "המצווה היחידה בה המשיכו האבות קדושה בתוך הגשמיות הייתה מצוות מילה. המצווה התייחדה בכך שהקדושה חדרה בתוך הבשר הגשמי ואותה קדושה נשארה גם אחר כך".
דוגמה נוספת לקדושת החומר ניתן למצוא במזוזה ותפילין. במבט ראשון, מה הם? פיסת עור בהמה שקודם צעדה ברפת. אך כשמעבדים את העור לשם קדושה וכותבים עליו אותיות של תורה, הוא הופך לכלי קודש. זהו סוד הקשר בין חומר לרוח ביהדות.
צדיקים בעלי "עיני רנטגן" רוחניות ראו זאת: בשנות השלושים ביקר האדמו"ר מבעלז בברלין. הוא נהג לעטוף את ידו במגבת כשלחץ ידיים, אך כשהגיע הרבי מליובאוויטש – אז אברך צעיר – הסיר האדמו"ר את המגבת. "הרגשתי יד חמה", אמר לנוכחים המופתעים.
הרעיון הזה מעניק פרספקטיבה חדשה על החיים: הגוף אינו כלא לנשמה או מכשול שיש להתגבר עליו. להיפך – הוא שותף פעיל במשימה האלוקית. כל מעשה מצווה הופך את האיבר שביצע אותו לכלי קודש: המוח שלמד תורה, הפה שהתפלל, היד שנתנה צדקה.
במכתב מרתק לאמן הפיסול ז'אק ליפשיץ, השווה הרבי את מעשה המצוות לאמנות הפיסול: "אלה שחוננו בכישרון אמנותי, יש להם את היכולת להפוך דבר דומם כמו מכחול, צבע ובד, עץ ואבן, לצורה של דבר חי. במובן עמוק יותר, זו היכולת להעלות את הגשמיות לרוחניות".
המסר המעשי הוא מהפכני: עלינו להפסיק לפחד מהגוף, לדכא או להדחיק את צרכיו. הגוף הוא סולם המוביל אל הקדושה אם משתמשים בו נכון. אכילה נכונה, שינה וחיי אישות בקדושה – כולם יכולים להפוך לחלק מחוויית ההתעלות.
זוהי אולי הסיבה העמוקה לחשיבות שמייחסת היהדות לקבורה בכבוד. הגוף אינו רק כלי שסיים את תפקידו, אלא שותף קדוש שהשלים את משימתו. כשם שספר תורה שבלה נקבר בכבוד, כך גם הגוף שהיה כלי לעבודת ה' ראוי לכבוד מלכים גם אחרי שסיים את תפקידו.
דרך תפיסה זו אפשר להבין טוב יותר את המאמץ העצום של אברהם לקבור את שרה במערת המכפלה. הוא לא רק קנה חלקת קבר, אלא הצהיר הצהרה נצחית: הגוף היהודי, גם אחרי המוות, נשאר קדוש ומאיר.
