פרשת נשא מלמדת אותנו על "רוח שטות" – איך היצר הרע מטעה אנשים חכמים ומוביל אותם לחטא. אבל יש סיפור אחד בתנ"ך שמראה לנו בדיוק איך מתגברים על "רוח שטות" הזו ברגע האמת. זה הסיפור של יוסף הצדיק ואשת פוטיפר – ההיפך המושלם מהסוטה שבפרשת נשא.
כאשר יוסף הצדיק התנסה בניסיון החמור של אשת פוטיפר, הוא כמעט מעד וחטא. כך מביא רש"י את דברי הגמרא כי יוסף הגיע הביתה במטרה "לעשות מלאכתו עמה" וכמעט כשל ביצרו. בשנייה האחרונה ניצל בזכות שראה מול עיניו את "דמות דיוקנו של אביו".
השאלה המרכזית היא: כיצד המראה הזה בלם את עוצמת התאווה? הרי חוטאים רבים רואים את אביהם וממשיכים הלאה? גם עשו היה רואה את אביו יצחק ולא טרח לשפר את מעשיו? מה היה שונה במקרה של יוסף?
הרבי מליובאוויטש ביאר נקודה עצומה [תורת מנחם תשכא א/264]: המראה הזה הבהיר ליוסף את השקר של אשת פוטיפר. הוא הבין שאין טעויות קטנות ובתוך ההתלבטות המכרעת שלו מונחות סוגיות קריטיות הנוגעות ליקום כולו.
כדי להבין את זה, צריך לדעת שהגמרא אומרת שפניו של יעקב אבינו היו דומות לפניו של אדם הראשון. ולכן כשיוסף ראה את דיוקנו של אביו, הוא ראה גם את דמותו של אדם הראשון והבין כי עליו מוטלת השליחות העצומה לתקן את חטא התאווה ההוא. עליו מוטל לדחות את הפיתוי שהניח השטן לאדם וחווה ולהכריז כי הרע לא יהפוך להיות טוב, וכן הרע הוא משמעותי ובלתי נסלח.
זה מקביל בדיוק למה שאנחנו למדים בפרשת נשא. הסוטה ש"תשטה" נפלה כי נכנסה בה "רוח שטות" – היא האמינה לשקרים של היצר שזה "לא כל כך נורא", שזה "טעות קטנה", שזה "רק הפעם אחת". יוסף, לעומת זאת, זכה להארה שהראתה לו את האמת: אין טעויות קטנות.
מה אמרה לו אשת פוטיפר? בוודאי לא ניסתה לשכנע אותו שזה מעשה חיובי. היא טענה כלפיו שבמצב המיוחד שלו, בלתי אפשרי להתנהג אחרת. הוא עבד, הוא לבד, הוא צעיר – אף אחד לא יתמודד טוב ממנו. זה פשוט הטבע האנושי. זה מה שכל אדם נורמלי היה עושה במקומו.
זו בדיוק השיטה ש"זוהר של אש לבנה" שלמדנו מפרשת נשא. השיטה שבה היצר מתחזה ליצר טוב ומסביר שהרע הוא בעצם טוב, או לכל הפחות שהוא לא ממש רע. שיטת ה"הבנה" וה"הצדקה" וה"זה בסדר בנסיבות האלה".
אבל יוסף זכה לרגע של צלילות מוחלטת. הוא ראה את המציאות כמו שהיא באמת, בלי הערפל של "רוח שטות". ולכן הוא צעק "איך אעשה הרעה הגדולה הזאת". בניגוד לטענה שלה שניסתה למזער את משמעות החטא, יוסף זכה להארה מדהימה ששיקפה את המחיר הנורא של הנפילה.
למה הוא קרא לזה "הרעה הגדולה"? כי הוא הבין משהו שאשת פוטיפר ניסתה להסתיר ממנו: שכל חטא הוא אמירת "לא" נחרצת לקב"ה. כל חטא מנתק אותנו מהקדושה. אין חטאים קטנים ואין טעויות תמימות.
התניא [פרק כד] מחדד: "ולכן אמרו רז"ל על פסוק 'כי תשטה אשתו' – אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנסת בו רוח שטות, דאפילו אישה המנאפת שדעתה קלה היתה מושלת ברוח תאוותה לולי רוח שטות שבה המכסה ומסתיר את האהבה מסותרת שבנפשה האלוקית לדבקה באמונת ה'… אבל באמת לאמיתו, אפילו עבירה קלה הרי העוברה עובר על רצון העליון ב"ה והוא בתכלית הפירוד מיחודו ואחדותו… תדע שהרי שבת חמורה ושקולה כעבודה זרה לעניין שחיטת מומר לדבר אחד [ששחיטתו פסולה]".
זה מה שיוסף הבין ברגע האמת. הוא הבין שמה שאשת פוטיפר מציעה לו זה לא "טעות קטנה" או "דבר טבעי". זה ניתוק מוחלט מהקדושה. זה הרס של כל מה שהוא בנה בחייו.
כשיוסף ראה את "דמות דיוקנו של אביו", הוא לא ראה רק את יעקב. הוא ראה את השרשרת הקדושה שמתחילה מאדם הראשון, עוברת דרך אברהם, יצחק ויעקב, ואמורה להמשיך דרכו. הוא הבין שאם הוא ייפול עכשיו, השרשרת הזו תיקטע.
זה הלקח העמוק של יוסף לפרשת נשא. הדרך להתגבר על "רוח שטות" היא לראות את התמונה הגדולה. לא להסתכל רק על הרגע הזה, אלא לחשוב על השלכות. לא לשמוע רק את הקול הפנימי שאומר "זה בסדר", אלא לזכור מי אנחנו ומה התפקיד שלנו בעולם.
יוסף לא התגבר על התאווה בכוח רצון או בדיכוי. הוא התגבר עליה בבהירות. הוא ראה את האמת ברגע שהאמת נראתה לו – "רוח שטות" נעלמה והכל היה ברור.
זה המתנה שפרשת נשא נותנת לנו. להכיר את "רוח שטות", לדעת איך היא פועלת, ובזמן הנכון – לזכור את הסיפור של יוסף. לזכור שיש דרך להתגבר. לזכור שאפשר לראות את האמת אפילו ברגע הכי קשה.
הסוד הוא לא להילחם עם היצר. הסוד הוא לזכור מי אנחנו. לזכור את התמונה הגדולה. לזכור שאנחנו חלק ממשהו הרבה יותר גדול מאיתנו.
יעזור הקב"ה שנזכה לראות את "דמות דיוקנו של אביו" בכל רגע של ניסיון, ונבחר בדרך הנכונה כמו יוסף הצדיק, עד שמחת הגאולה האמתית בקרוב ממש.
