הדרשה נכתבה בשנת הקורונה (תשפ"א) כאשר בתי הכנסת נסגרו ושמחת תורה נחגגה ללא ספרי תורה. השאלה הכואבת: מה נשאר משמחת התורה כשהתורה נעולה? הדרשה עוברת לפסוקי הסיום של התורה שמזכירים את שבירת הלוחות כשיא מעשיו של משה. למה התורה חותמת בזה?
הרבי מליובאוויטש מסביר בהתוועדות מרטיטה: שבירת הלוחות הייתה מעשה אהבה עצום. משה הבין שהלוחות יגזרו מוות על ישראל שחטאו בעגל, ולכן שבר אותם במודע כדי להציל את העם. זה הביטוי לעיקרון "ישראל קודמים לתורה" – התורה עצמה מוחלת על כבודה למען חיי ישראל. וזאת השמחה בשנת הקורונה: התורה רוקדת בתוך ארון הקודש הנעול, שמחה מכך שאנו שומרים על בריאותנו! ההלכה היא שמחללים מצוות כדי להעניק עוד רגע חיים, והתורה שמחה שאנו מקבלים את ההחלטה הנכונה.
אם התורה מוכנה לוותר על כבודה – מה אנחנו מוכנים לוותר למען אחרים?
מהלך הדרשה:
- פסוקי הסיום: הספד למשה, רש"י: "שבירת הלוחות" כשיא.
- התמיהה: למה לסיים בחטא?
- העיקרון "הכל הולך אחר החיתום".
- הסבר הרבי: שבירת הלוחות הייתה גילוי אהבה.
- משל המלך והארוסה והשושבין.
- סיפור "שפרה ופועה" ביום הכיפורים.
- הקריאה למעשה: ויתור למען הזולת.
