נהגו ישראל ללמוד בשבתות שבין פסח לעצרת את פרקי אבות, כהכנה לקבלת התורה. מאמרי החסידות של רבותינו נשיאינו היו לעתים על הפרק השבועי בפרקי אבות – כמו המאמר 'בעשרה מאמרות' משנת תשכ"ח. אפשר למצוא במאמר הזה גם הדים להכנות למתן תורה, שכן הוא עוסק במשמעות הבחירה החופשית של היהודי דוקא בעולם הזה הגשמי, רעיון שהוא מרכזי בסוגית מתן תורה בחסידות.
יצוין, כי המאמר הזה העוסק רבות בסוגיית "כלל ופרט" הוא מאמר ראשון מתוך כמה שנאמרו באותה השנה סביבות חג השבועות בסוגיית 'כלל ופרט'.
תוכן המאמר
- מה הכוונה בכך שכוונת הבריאה היא כדי "להיפרע מן הרשעים"?
- העולם אכן נברא בשתי בחינות: "במאמר אחד" – בחינת כלל; "בעשרה מאמרות" – בחינת פרט. ההבדל בין כלל ופרט: כלל עוסק בעיקר ועצם הדבר, ובפרט פחות ניכר עיקר ועצם הדבר. הבריאה ב'מאמר אחד', "בראשית", בחינת כלל מדגישה "את השמים ואת הארץ" – והרגשת האלוקות הבאה על ידם.
- "במאמר אחד יכול להיבראות" – בריאה בבחינת 'יכולת'. אצל האדם לא קיימת מציאות כזו, ועליה נאמר "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". מהיכולת והמחשבה נוצרים עולמות 'אתכסיא' – שבהם הנוכחות האלוקית מורגשת. ומדיבור נוצרים עולמות 'אתגליא' שבהם הנוכחית הפרטית, מורגשת.
- סדר הבריאה הוא שבתחילה נברא העולם בבחינת 'כלל', "מאמר אחד", שאז נרגשת האלוקות – ואחרי זה נברא העולם בבחינת 'פרט', "עשרה מאמרות", שאז נרגשת הישות של הנבראים.
- בריאת העולם (גם) בעשרה מאמרות נועדה כדי לתת לאדם את יכולת הבחירה.
- שאלה: מדוע אם כן זקוקים לבריאת העולם באופן של "מאמר אחד"? מפשט הכתובים עולה ששנת ה'שבת להשם' קודמת לשש שנות עבודת הארץ – כי ה'שבת להשם' היא הקדמה ונתינת כוח לשנות עבודת הארץ, שתהיינה חדורות במסר של "שבת לה'". ועל דרך זה חייב להיות קודם בריאת העולם בדרך של "מאמר אחד" – כדי לתת את הכוח לענין הביטול שהוא התכלית של העבודה בעולם של "עשרה מאמרות".
