"אני לא מבין איך זה קרה לי," אמר לי יהודי ירא שמים. "זה לא אני. אני לא אדם כזה. איך יכולתי לעשות דבר כזה?".
השאלה הזו מהדהדת בלב כל אדם שנכשל. איך זה קרה? מי היה האדם שעשה את זה? האם זה באמת אני?
והתורה מעניקה לנו תשובה מפתיעה בפרשת נשא. כאשר מדברת התורה על אישה שסטתה מבעלה, היא כותבת: "איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל". והמילה תמוהה. "תשטה" אמורה להיכתב עם האות סמ"ך – "תסטה", מלשון סטייה מהדרך. מדוע נכתבה עם שי"ן?
הגמרא בסוטה מגלה את הסוד: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות".
שימו לב לעומק הרעיון. החטא אינו אתה. החטא הוא "רוח שטות" שנכנסה בך. משהו חיצוני, זר, לא שייך, שפלש לרגע ושיבש את השיקול.
הרבי מליובאוויטש העמיק בנקודה זו בהתוועדות תשמ"ב: "יהודי מצד עצמו אינו שייך לעניין של חטא כלל. וגם כאשר נכשל בחטא חס ושלום, אין זה חיסרון עצמי אלא דבר שמחוץ הימנו שנדבק אליו. זאת אומרת היות שהוא נמצא בעולם הזה הגשמי והחומרי… נדבק אצלו משהו מגשמיות וחומריות העולם. ולכן, אף שזהו חיסרון, אין זה חיסרון עצמי".
למה הדבר דומה? לילד קטן שמסתובב מלוכלך. אנשים זרים זועקים בתיעוב: "איכס, מסריח פה, שמישהו ייקח אותו!" אך האימא מחבקת אותו: "מתוק שלי, בוא אחליף לך את החיתול".
מדוע? כי האנשים הזרים מבלבלים בין הילד ובין הצואה. הם רואים בו עצמו ילד מלוכלך. ואילו האימא יודעת כי הוא עצמו נקי וטהור, והריח הרע אינו אלא לכלוך חיצוני.
וזה מה שאומר הפסוק: "רחץ ה' את צואת בנות ציון". גם בפרה אדומה שמכפרת על עוון העגל נאמר: "תבוא האם ותקנח את צואת בנה".
הקב"ה מבחין בין האדם עצמו ובין החטא שדבק בו. הוא יודע שהחטא הוא רוח שטות חיצונית, לא עצמות האדם.
ומכאן מגיעה הבשורה הגדולה של התשובה. כאשר יהודי שב בתשובה, הוא קודם כל אומר לקב"ה: זה לא היה אני. תאמין לי שאני לא אדם רע, לא רציתי לחטוא נגדך ולהכעיס אותך, אלא נסחפתי, נגררתי ונכשלתי ביצרי. אילו יכולתי להשיב את הזמן לאחור, הייתי נמנע ממה שקרה.
והראיה הפשוטה: עובדה שהוא שב! מגיע חודש אלול ועשרת ימי תשובה ויהודי לא נרדם בלילה. הוא מבקש מעומק הלב שימחל לו על חטאיו.
אך בעצם מה מדאיג אותו? הרי כל השנה הוא חטא בשאט נפש, שימשיך לחטוא הלאה ומה קרה? האם מישהו שמע פעם על אדם שנכנס לתחנת המשטרה בראשון לציון וביקש מחילה על מעשה חמור שעשה אתמול? שחנה בטעות בחנייה אסורה וכעת ליבו נוקפו שחטא נגד מדינת ישראל?!
הדבר לא קרה לעולם, כי לא אכפת לנו לחנות במקום אסור. אכפת לנו רק להיתפס! ואדרבה: כששוטר עוצר ומעיר, אנו כועסים עליו ולא על עצמנו!
אך כשמגיע עשרת ימי תשובה, יהודי מתחלחל בעומק נפשו. מכאן שהוא לכתחילה לא רצה בחטא ומבקש לעקור אותו מתחילתו.
וכיון שכן, הקב"ה מוחל לנו, כי הוא מאמין לבקשת הסליחה שלנו יותר משהוא מאמין לחטא שלנו. הוא יודע שאנשים לא רעים אלא נסחפים ולכן הסליחה במילים משקפת את האמת הפנימית שלנו, יותר מאשר המעשה הרע שנפעל בידיים.
בשפות אחרות אומרים "חרטה" ואילו אצל יהודים אומרים "תשובה". אלו שתי גישות מהפכניות: "חרטה" פירושה, חטאתי בזמנו בלב שלם אלא שכעת אני חוזר בי. ואילו "תשובה" משמעותה, מעולם לא רציתי בחטא ואני רק שב לעצמותי הטהורה.
יעזור הקב"ה שנזכה תמיד לזכור: החטא אינו אנחנו. אנחנו נשמה טהורה שלפעמים נדבק בה לכלוך חיצוני.
