כשאברהם מתחתן שוב בסוף ימיו, התורה מכנה את אשתו "קטורה". לפי רש"י, זו הגר שחזרה, ושמה החדש מעיד ש"נאים מעשיה כקטורת". השאלה המתבקשת היא – מדוע דווקא קטורת? מדוע לא "נאים מעשיה כמנורת הזהב" או "כשולחן הפנים"?
התשובה טמונה בסוד הקטורת עצמה. הקטורת היא סמל ההיפוך – היכולת להפוך רע לטוב. שלושה מרכיבים בקטורת מדגישים זאת:
ראשית, הכמות: בקטורת היו "אחד עשר סממנים", מספר המסמל כוחות שליליים. בקללות שבתורה, למשל, מופיעה המילה "ארור" אחת-עשרה פעמים.
שנית, האיכות: עשבי הקטורת היו במקורם עצים יבשים וחסרי ריח, חסרי תועלת בטבעם.
שלישית, והחשוב מכל – החלבנה. אחד מארבעת הסממנים העיקריים בקטורת היה בעל ריח רע ודוחה. הרמב"ם מתאר אותו כ"דבש שחור וריחו קשה". ובכל זאת, דווקא בשילוב עם שאר הסממנים, נוצר הריח המתוק והמשכר של הקטורת.
זהו בדיוק סיפורה של הגר. היא עברה מסע של נפילה והתעלות: "ותלך ותתע במדבר באר שבע" – נפלה לעבודה זרה, אך בסופו של דבר חזרה לאמונת אברהם. כמו הקטורת, היא הפכה את הירידה לעלייה.
לכן נקראת "קטורה" – היא מסמלת את כוח ההיפוך, את היכולת למצוא את הטוב שברע. כמו החלבנה שהופכת מריח רע לחלק מהקטורת המתוקה, כך הגר הפכה מאישה שהתרחקה מדרך האמת לאם שישה שבטים שהאמינו בא-ל אחד.
המסר עבורנו ברור: אין נפילה שאי אפשר להפוך לעלייה. כמו הקטורת שלוקחת את הרכיבים השליליים ביותר והופכת אותם לקדושה, כך כל אדם יכול להפוך את החולשות והכישלונות שלו למנוף של צמיחה.
אולי זו הסיבה שדווקא בסוף פרשת "חיי שרה" מופיע סיפור זה של תיקון והיפוך – ללמדנו שגם כשנראה שמשהו הסתיים או נכשל, תמיד יש אפשרות להיפוך, לתיקון, להתחלה חדשה.
