אברהם ושרה היו הראשונים בהיסטוריה ששאלו לא רק "מי אני?" אלא "מה יישאר אחריי?" הם לא הסתפקו בלהיות אנשים גדולים בעצמם, אלא נאבקו ליצור המשכיות, להקים את מה שאפשר לכנות "עסק משפחתי" של אמונה באל אחד.
לפני אברהם היו דמויות מופת שהכירו את האלוקים, אך כולן היו תופעות חד-פעמיות. אדם הראשון היה יציר כפיו של ה', נח היה המוליד השני של האנושות וזכה לתארים מופלאים כמו "איש צדיק תמים". אבל מה נשאר מהם? על קין עדיף לא לדבר, הבל נהרג בצעירותו, ועל בני נח לא מסופר הרבה טוב.
אברהם ושרה החלו עידן חדש: לא סתם אנשים – הורים. לא רק להיות בעצמם אנשים גדולים שמתקשרים עם הקב"ה, אלא להקים תנועה שמתרבה ומשכפלת את עצמה. לכן, רגע לפני הפיכת סדום, מחליט הקב"ה לשתף את אברהם בתכניותיו: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו אחריו לעשות צדקה ומשפט".
זו הסיבה שגם בסוף חייו, אחרי כל הניסיונות וההישגים, אברהם עדיין מתמקד בהעמדת דורות. הוא מתחתן שוב ומביא לעולם עוד שישה ילדים. כי בסופו של דבר, ההצלחה האמיתית נמדדת בהמשכיות.
והתוצאות מדברות בעד עצמן: יותר מארבעה מיליארד בני אדם – יהודים, נוצרים ומוסלמים – מאמינים היום באמונתו של אברהם אבינו. בכל העולם המערבי כבר אי אפשר למצוא עבודת אלילים פרימיטיבית לעץ ואבן, אלא אמונה בא-ל אחד.
המסר לדורנו ברור: להיות הורה זו לא רק אחריות – זו שליחות. גם אם אדם מגיע להישגים אדירים בחייו, אם הוא לא מצליח להעביר את הערכים שלו לדור הבא, משהו חסר.
במיוחד כשמדובר בחינוך יהודי. אם לגדל ילד גוי מאמין זו משימה חשובה, על אחת כמה וכמה לגדל ילד יהודי, שהוא עולם מלא ועתיד להאיר את המציאות כולה באור התורה. בכל בוקר שילד יהודי קם ואומר "מודה אני", בכל ברכה שהוא מברך על המזון – הוא ממשיך את המהפכה של אברהם ושרה.
זה אולי המסר העמוק ביותר של פרשת חיי שרה: גם אחרי שאברהם מגיע לגיל 140, אחרי שעמד בכל הניסיונות והפך למנהיג עולמי, הוא עדיין מתמקד במשימה הבסיסית ביותר – לגדל עוד ילד מאמין. כי בסופו של דבר, זה מה שנשאר.
