השאלה הזו מטרידה כל אחד מאיתנו מאז ומתמיד, והיא צצה דווקא ברגעים הקשים ביותר: למה צדיקים סובלים בעולם הזה בעוד רשעים מצליחים? למה אנשים טובים, ישרים, נותני צדקה, שומרי מצוות – חווים קשיים, מחלות, אובדן, בעוד שאחרים שלא מקפידים על כלום חיים בשלווה ובעושר? והתמיהה מתעצמת שבעתיים כשמתבוננים בימי הדין של ראש השנה. הרי אנחנו יודעים שבראש השנה נפתחים שלושה ספרים – אחד לצדיקים גמורים, אחד לרשעים גמורים ואחד לבינוניים. הקב"ה שוקל את מעשיו של כל אדם ולפי זה מכריע את דינו לשנה הבאה.
אם כך הדבר, הרי שאדם שכף מאזניו נוטה לזכות ורוב מעשיו לטובה – אמור להיכתב ולהיחתם לחיים טובים, להאריך ימים בעולם הזה בבריאות ובשמחה. ואילו אדם שכפו נוטה לחובה ורוב מעשיו לרשע, אמור ללכת מהעולם מיד או לפחות לסבול ייסורים קשים. אבל המציאות צועקת אחרת!
והנה, כשפותחים את הגמרא במסכת קידושין, מגלים שהיא אומרת בדיוק להיפך! הגמרא מלמדת שהצדיק דווקא נענש כאן בעולם הזה על מקצת חטאיו המועטים, כדי לנקות אותו ושיקבל את שכרו שלם על כל זכויותיו הרבות בעולם הבא. ואילו הרשע? הוא דווקא מאריך ימים כאן בעולם הזה ומקבל שכר על מעט המצוות שעשה, כדי לשלם לו את כל זכויותיו המועטות כאן ולהביאו מוכן לעונש המוחלט למעלה.
ואם כן יוצא פרדוקס מוחלט, סתירה בלתי אפשרית: לפי הגמרא הזו, הצדיק אמור להתחייב בדינו בראש השנה לייסורים ומחלות, ואילו הרשע אמור לצאת זכאי בראש השנה לחיים טובים ולעושר! איך זה מסתדר עם מה שאנחנו מתפללים כל ראש השנה – שהצדיקים ייכתבו בספר החיים והרשעים להיפך?
הרמב"ן בדרשתו המפורסמת לראש השנה מעלה את הקושיה הזו בחריפות מיוחדת: "רבותינו מהפכים קערה זו שהצדיק נידון לחיים בראש השנה, ואמרו כי מי שזכויותיו מרובים מעוונותיו – מריעים לו בעולם הזה, לנקותו מעונותיו המועטים וייטול שכרו שלם בעולם הבא. ומי שעונותיו מרובים – מטיבים לו בעולם הזה לשלם שכר מצוותיו המועטות ולטורדו בעולם הבא? איך זה מתיישב עם כל התפילות שלנו?".
והתשובה שמגלה הרמב"ן היא מהפכנית ומאירת עיניים. היא מובנת מאליה ברגע שמתבוננים קצת יותר לעומק בפיוט "ונתנה תוקף" שאנחנו אומרים בראש השנה: "בראש השנה ייכתבון וביום צום כיפור ייחתמון… מי יחיה ומי ימות… מי יעני ומי יעשר, מי ישפל ומי ירום". שימו לב – הדין והמשפט בראש השנה הוא רק על חיי העולם הזה! על הגשמיות, על הפרנסה, על הבריאות, על ההצלחה החומרית.
לעומת זאת, הדין והמשפט שמתקיים אחרי מאה ועשרים שנה הוא על חיי העולם הרוחני – מי יזכה להתעלות בקרבת ה' בגן עדן, מי יזכה ליהנות מזיו השכינה, ולהיפך חס ושלום. שני משפטים שונים לחלוטין, על שני עולמות שונים לחלוטין!
וכיון שכן, מגלה הרמב"ן חידוש עצום: שני המשפטים האלה עוסקים בתחומים שונים ונשפטים לפי קריטריונים שונים! הדין והמשפט של ראש השנה על העולם הזה מושפע בעיקר מעניינים שבין אדם לחברו. ואילו הדין והמשפט בעולם הבא מושפע בעיקר מעניינים שבין אדם למקום.
ולמה? כי יש כאן עיקרון יסודי: השכר תמיד תואם את העשייה. ישנו קשר והתאמה מוחלטת בין מה שאתה עושה למה שאתה מקבל. אתה לא יכול לזרוע חיטה ולקצור שעורה. אתה לא יכול להשקיע בחומר ולקבל רוח.
ולכן איכות החיים בעולם הזה תלויה במה שאתה תורם לעולם הזה. אדם שהופך את העולם הזה למקום טוב יותר על ידי צדקה וחסד, אדם שגורם לאחרים לחיות בשמחה ובבריאות, אדם שעוזר לנזקקים ותומך בחלשים – הקב"ה משיב לו באותו מטבע של חיים ובריאות ופרנסה טובה בעולם הזה.
אבל אדם שמקדש את נפשו במדרגות רוחניות גבוהות, מניח תפילין בקדושה ופרישות, לומד תורה בעמקות, מתפלל בכוונה עצומה – האם הוא מקבל בחזרה עושר ובריאות? מה הקשר? זה אפילו מפחית מערך המצווה! אם אדם מתפלל כדי להתעשר, הוא הופך את התפילה לעסקה מסחרית! לכן השכר על מצוות רוחניות ניתן בעולם הבא, שם הוא זוכה ליהנות מזיו השכינה ולהתעלות בעולמות העליונים.
יסוד הדברים מפורש במשנה מפורסמת שאנו אומרים מדי בוקר בברכות השחר: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והשכמת בית המדרש שחרית וערבית, והכנסת אורחים, וביקור חולים, והכנסת כלה, והלווית המת, ועיון תפילה, והבאת שלום בין אדם לחברו, ותלמוד תורה כנגד כולם."
שימו לב לדבר המדהים: יש כאן קבוצת מצוות שהשכר עליהן ניתן כבר בעולם הזה, ואין ביניהן אף אחת מהמצוות הגדולות שבין אדם למקום! לא שבת, לא תפילין, לא יום כיפור, לא כשרות, לא בשר בחלב. כולן מצוות חברתיות שהופכות את העולם הזה למקום טוב יותר. וגם השכמת בית המדרש ותלמוד תורה נכללו כאן כי הן מביאות לידיעת המצוות החברתיות הללו ויישומן. וגם עיון תפילה נכלל כי עניינו בקשת צרכיו הגשמיים של האדם בעולם הזה.
הרמב"ם בפירוש המשניות מחדד את הנקודה: "כשיעשה האדם המצות המיוחדות לנפשו, מה שיש בינו ובין בוראו, תחשב לו לצדקה ויגמלהו הקב"ה עליה לעולם הבא. אבל כשיעשה המצוות התלויות בתועלת בני אדם זה עם זה, תחשב לו לצדקה בעולם הבא לפי שעשה המצוה – אבל ימצא גם טובה בעולם הזה בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם, כי כשינהג המנהג הזה וינהגו אחרים כמנהגו, יקבל כמו כן שכר מעניין ההוא".
סיפור מדהים שקרה לפני כמה שנים ממחיש את העיקרון: הרב סטיוון אמון, רב קהילה ברובע דיל בניו ג'רזי, נסע עם אשתו באמצע חודש אלול לברוקלין. אשתו הציעה לעבור דרך בית העלמין בסטטן איילנד לבקר בקבר אמה. זה היה צהרי אוגוסט חם באמצע החופש ובית העלמין היה ריק לגמרי. לפתע החלה התכנסות קטנה – משפחה ליוותה אדם לקבורה והם ביקשו מהרב אמון להשלים מניין לקדיש.
ואז אירע דבר מוזר: אחרי הקדיש עזבו הילדים את המקום בלי להישאר לקבורה עצמה. הם הפטירו באדישות: "לא צריך אותנו, הטרקטור עושה את זה…" הרב אמון נדהם. הוא נזכר במונח ההלכתי "מת מצווה" – אדם שאין מי שיקבור אותו. בהתרגשות ביקש מאיש החברא קדישא לסייע בקבורה ובמשך שעה וחצי הוא הוציא והכניס את העפר כדי להעניק לאותו אלמוני כבוד אחרון.
כשעזב את המקום עלתה בו סקרנות לגבי הנפטר. הוא עשה טלפונים לכל המנהיגים באזור אבל איש לא הכיר את השם. לבסוף פנה לרב הרמן נויברגר, מנהל ישיבת נר ישראל, שהבטיח לבדוק. מאוחר יותר חזר אליו הרב נויברגר עם סיפור לא יאומן: "סטיוון, אתה מכיר את הנפטר היטב. לפני ארבעים שנה הגעת לישיבה כילד עשיר מסיאטל. אביך התחייב שכר לימוד גבוה, אבל תקופה קצרה אחר כך התקשר וסיפר שהפסיד המון כסף ולא יכול לעמוד בתשלום. ריחמתי עליך שלא תצטרך לעזוב, והרמתי טלפונים לאנשים טובים. מצאתי מישהו שהחזיק אותך כאן שלוש שנים במתן בסתר. היהודי שהיום החזרת לאדמה הוא זה ששילם עבורך…".
מדהים! ארבעים שנה אחרי שאותו יהודי עשה חסד עצום עם ילד שלא הכיר, בא הקב"ה ושילם לו בדיוק באותו מטבע – אותו ילד גדל להיות רב והוא זה שדאג לו לקבורה מכובדת כשלא היה מי שיעשה זאת.
לכן כאשר אומר רבי יוחנן שצדיקים נכתבים לחיים טובים בראש השנה, הכוונה היא בעיקר לאלו שהצדיקו בעניינים שבין אדם לחברו – נתנו צדקה, עשו חסד, הכניסו אורחים. וכך להיפך חס ושלום. ומה שאומרת הגמרא שצדיקים נענשים בעולם הזה, הכוונה היא על חטאים קלים בעניינים שבין אדם למקום, שעיקר שכרם בעולם הבא ורק סוגרים עבורם את הפינות בעולם הזה.
ובכך למדנו את החשיבות הכפולה של מצוות הצדקה והחסד: הן לא רק מזכות אותנו בעולם הבא, הן גם המפתח לחיים טובים כאן בעולם הזה. וזו הסיבה שדווקא באלול מרבים בצדקה – כי היא עיקר הדיון והשיקול בימי הדין על העולם הזה.
יעזור הקב"ה שנזכה להבין את החשיבון האמיתי של החיים, להרבות בחסד ובצדקה, ובזכות זה נזכה לחיים טובים ומאושרים גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.
