למה אליהו הנביא הוא האדם היחיד בתנ"ך שמתואר כמי שעלה חי לשמים? מה יש במעשיו של פנחס שזיכה אותו לנצח את המוות? התשובה טמונה בתיקון יסודי שפעל בטבע האנושי עצמו.
מלכתחילה, כולנו תוכננו לחיות לעולם. האדם נברא על ידי בורא נצחי ולכן אמור היה להתקיים כמו הבורא בעצמו. "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". אמנם חטא עץ הדעת החדיר וירוס למערכת והפך את כולנו לזמניים.
מה שקרה הוא שבחטא עץ הדעת נוצר פיצול בין הנפש והגוף: בעוד שקודם היה הגוף מוכוון קדושה וראה עצמו כמשרת אלוקי, פתאום נולד קול חדש של "אני גופני". איך אני נהנה מזה? כיצד אני מתקדם מזה? מה אני מרגיש לגבי זה? אדם וחווה החלו לחוות את גופם כישות בפני עצמה וחשו את יצר העונג בנפרד משליחותם הקדושה.
זה עומק ההסבר לכך שקודם החטא הסתובבו ערומים בטבעיות, ואילו אחרי החטא, חשו בושה. שכן קודם נתפס הגוף ככלי לקיים רצון העליון, ואם כן מה ההבדל בין היד הגלויה לאיברים אחרים? כולם משרתים של מעלה. אבל עם החטא התערבה בהם הכרה חדשה: אני עצמי, אני שעומד בנפרד ממך, אני שרוצה ליהנות יותר ממך, אני מתענג, אני בולט ודומיננטי.
וכך נולדה הבושה. כי הבושה היא הפער בין מה שאני עכשיו למה שאני מסוגל להיות. היא ההבנה הקשה שאני ואתה הפכנו להיות מתחרים על אותם משאבים, כמעט אויבים.
ואז נוצר המוות, כי גוף נמוך כזה אינו יכול להתקיים לעולם. מוטב שיתקיים רק באופן זמני ויגרום פחות נזק.
מנגד, פנחס זה אליהו החל לפעול הפוך ולגלגל את הזמן לאחור. הוא החל תנועה של עובדי ה' בגופם שמרימים את הגוף למעמדו הבסיסי כמשרת ה'. ואז הגוף מתאחד עם הנפש ויכול להישאר קיים לנצח כמותה, למטה כמו למעלה.
כותב הרבי: "ישנו חילוק מהותי בין משה ואליהו (ופנחס זה אליהו), שאף שכשנולד משה התמלא הבית אורה, אבל הגילוי לא חדר בתוך הגוף הגשמי. ולכן גופו טעון קבורה. אמנם אליהו פעל זיכוך בגופו הגשמי, עד שעלה בסערה השמימה עם גופו. וזה קשור עם הגאולה העתידה, שעניינה הוא 'וראו כל בשר', שהבשר הגשמי יזדכך ברמה כזו שיראה אלוקות בעצמו."
עובדי ה' נחלקים לשתי קבוצות: עובדי ה' בנשמתם ועובדי ה' בגופם. יש יהודים גדולים כאלו שהצליחו להגביר את הנפש ברמה כזו, עד שהדחיקו את קיום הגוף. הם כל כך תפוסים בעולם של קדושה, עד שאין להם צרכים גופניים. משה רבנו היה דוגמה לאדם כזה. הוא כל כך היה מואר בספירות של קדושה, עד שלא מצא חיבור לענייני חומר. הוא פרש מאשתו, איננו מוצאים אותו מגדל משפחה, וגם עלה לשמים כאחד המלאכים ולא אכל ארבעים יום. אמנם עליית גופו שם, לא הייתה בגלל קידוש גופו, אלא בגלל שגופו התבטל לנשמתו. הגוף הפסיק לדרוש את המגיע לו.
מנגד, יש יהודים כאלו שהם עובדי ה' בגופם: הם חיים בצורה הרמונית משולבת נפש-גוף, עד שהגוף עצמו הופך להיות קדוש. הם אוכלים נכון, שותים נכון, ישנים נכון, עד שהגוף נסחף להעריך קדושה. נזכור שהגוף אינו אויב, אלא בסך הכול ילד מפונק שאוהב ליהנות. ועובדי ה' בגופם השכילו להטמיע את ההכרה שאלוקות היא הדבר הטוב ביותר, עד שהגוף מחפש בעצמו את "התאוות" הללו.
דוגמה: כולנו מכירים אנשים שאוכלים נכון. הם הטמיעו את ההכרה שהקיבה היא לא פח זבל וכל דבר שנכנס מותיר רושם. כך הרגילו עצמם לאכול בריא ולהתרחק ממה שלא מועיל. הם לא מדכאים את התאווה, אלא התאווה שלהם נוטה לאכול את הטוב ולהתרחק מהרע.
ברמה גבוהה יותר, עובדי ה' בגופם הנחילו בעצמם את ההכרה שאלוקות היא הטוב המושלם ולכן הגישה הטבעית שלהם היא מוכוונת קדושה. הם עובדים לשם שמים, אוכלים לשם שמים ומנהלים משפחה לשם שמים. לפעמים אפשר למצוא יהודי כזה, שברור לו שהפרנסה באה משמים ולכן בסוף חודש הוא בא מעצמו לתת צ'ק למעשר. הוא לא מתעלה מעל מידותיו, אלא הראש שלו מוכוון השגחה פרטית ורואה בעיניים כיצד הצלחתו באה מהשותף האלוקי וחייבת לו החזר.
העובדה שאליהו הנביא הוא האדם היחיד המתואר בתנ"ך כמי שלא נקבר באדמה, אלא טיפס עם גופו השמימה, מעידה שהגוף שלו התאים לשם. הגוף התעלה לבקש אלוקות כמו הנשמה.
הנהגה דומה, במובן מסוים, ראינו אצל פנחס: כל כוחות נפשו וגופו התגייסו להגן על דבר ה'. לא הייתה זו רק הנהגה רוחנית של תפילה או לימוד תורה, שמתקיימת בתוך היכלות של מעלה, אלא באמצע מחנה ישראל, במקום זימה ופריצות, התעוררו כוחות נפשו למסור חייו ממש על דבר הלכה. הייתה זו הפגנה של אדם שאין בו כלום, מלבד ה' אלוקיו.
בכך התגבר 'פנחס זה אליהו' על יצר המוות וחי לעולם. הוא תיקן את באג הזמניות והתנשא מעליו.
בגאולה העתידה כולנו נזכה לתיקון דומה. נחזור למצב שלפני חטא עץ הדעת, כשהגוף והנפש פועלים יחד לקיום רצון ה'. "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר" – הבשר הגשמי עצמו יראה אלוקות.
פנחס-אליהו הוא חלוץ הדרך, הוכחת היכולת שגם היום אפשר לתקן את הפיצול הקדום ולחזור לחיי האמת.
