בעולמו של יהודי המתגורר כאן בכדור הארץ אך עובד את האלוקים, משמשים בעירבוביא אמונה עם פעולה, דבקות עם עשייה. הדיסוננס הזה בין הביטחון בה' הנותן לך כוח לעשות חיל, ובין הצורך הפשוט, הבסיסי, לצאת לעבוד, לטרוח, "לעשות השתדלות" מה שקוראים היום – הוא מהמאפיינים הבולטים של היהודי.
וכאן תמיד עולה השאלה של המינון: עד כמה 'השתדלות' ביחס ל'ביטחון', איפה עובר הגבול בין 'השלך על ה' יהבך', לבין התנהגות חסרת אחריות?
בחסידות מוסבר הנושא הזה לעומקו, באמצעות עיון בדיני צרעת. אנו נלמד זאת מתוך המאמר "מצוות תגלחת מצורע" שבספר 'דרך מצוותיך' של הרבי הצמח צדק.
תוכן המאמר:
- על פי תורת הסוד, ה‘שערות‘ הן ”מותרי מוחין“ – צמצום מוחלט של החיות האלוקית לעולמות. ולכן, היחס אליהן תלוי ומשתנה בהתאם למקור האלוקי שלהן: ביחס לאלוקות שנעתקת מהעולם (”עתיקא קדישא“), החיות לא יכולה לעבור לעולמות ולהתקבל בהם ללא צמצום, ולכן ה‘שערות‘ הן מקור חיות כל העולמות ומכילות קדושה רבה ונפלאה; לעומת זאת, ביחס להתגלות האלוקית המצומצמת (”נוקבא באצילות“), ה‘שערות‘ הן צמצום שממנו עלולה להיות יניקת החיצונים. לשני הצדדים הללו יש ביטוי בעולם: בנזיר, בשער הזקן ופאות הראש, שער האישה, והלויים.
- המשמעות הפנימית של מצוות תגלחת המצורע: בעת טומאתו של המצורע, רצון השם הוא שכוחות החיצונים והקליפות יינקו חיות מסימני הטומאה ונגע הצרעת – ולכן אסור לגלח את שער הנתק ואסור לקצוץ את סימני הטומאה. מאחר שעל פי שורת דין תורה יש מקום לגיטימי לחיות שלהם, הסרה בכוח של סימני הטומאה רק תגרום להם לחטוף לעצמם יותר ולהתגבר על נפשו של המצורע עוד יותר.
- הדרך היחידה להסרת יניקת החיצונים היא על ידי עשיית תשובה והשתנות פנימית, על פי הוראותיו ופסיקתו של הכוהן – אז המצורע מגלה בנפשו הארה אלוקית שדוחה את כל החיצונים. ולאחר ההיטהרות מהטומאה מצווה לגלח את כל השער – משום שבשלב הזה עדיין יש בשערות שלו דינים קשים, וכוחות החיצונים מנסים להיאחז בשערות ומבקשים לעצמם חיות.
- החסד האלוקי מרומם ונשגב מהשפעת טובות גשמיות בעולם הזה, שלמעלה אינן נחשבות כלל – כי מהותו היא השפעת גילוי אלוקות, מקור החיים והטוב. לכן, המשכת טוב וחסד גשמיים מלמעלה חייבת לעבור דרך ריבוי צמצומים שמעבות את ההשפעה עד שהיא מתעבה והופכת להשפעת טוב גשמי.
- לכן לצורך פרנסה לא די בברכת השם אלא יש לעסוק במשא ומתן: באמת הכול בא מהשם יתברך בכבודו ובעצמו, אבל הוא מסתיר את השפע האלוקי עד כדי שהוא לא ייראה בגלוי כדבר על טבעי אלא כנוהג טבעי בדרך העולם, עד כדי כך שהאדם עלול לטעות ולחשוב שההצלחה והפרנסה באות בזכותו. על כן, הלבוש הנכון שדרכו השם שולח את ברכתו הוא דווקא עבודה ועסק לפי טבע העולם.
- כך הדרך הנכונה להתייחס לעבודה ופרנסה: אמנם ללא לבוש העבודה החסד האלוקי לא יושפע למטה בפרנסה, אבל אין להרבות ללא צורך בעיסוק בפרנסה – כי הדבר עלול רק לקלקל ולפגוע בברכת השם. וכך גם יש ללמוד לכל תחומי החיים ועסקי העולם: צריך לפעול בהתאם לנסיבות הסבירות באופן ממוצע על פי התורה, על מנת לעשות לבוש שבאמצעותו ישלח השם את ברכתו – והשם יעשה הטוב בעיניו.
