כולנו מכירים את הפסוק "הזורעים בדמעה ברנה יקצורו", מבינים שכסף עדיין לא גדל על העצים, וכדי להביא הביתה לחם וחלב צריכים לטרוח, להזיע.
הגישה הפשוטה רואה בכך קללה. חלק מהעונש שקיבל אבינו הקדמון "בזיעת אפך תאכל לחם". אך הגישה המעמיקה יותר – הבאה לידי ביטוי בחסידות – יודעת שאין רע יורד מלמעלה, ובכל דבר יש רעיון ותכלית, יש משהו שמסתתר מאחורי אגלי הזיעה הנוטפים על פניו של פועל הבנייה.
במאמר הזה 'והיה כי תבוא' של הרבי הרש"ב, מתוך הספר המפורסם 'המשך יום טוב של ראש השנה תרס"ו', מעניק מבט מרומם ומחייה, על העבודה הסיזיפית והלא פשוטה של בני האדם. במובן הגשמי, וכמובן גם אותה עבודה במימד הרוחני שלה.
תוכן המאמר:
- בעקבות חטא עץ הדעת האדמה התקלקלה והתערבו בה טוב ורע. על כן, בעקבות החטא נענש האדם בקללת "בזיעת אפיך תאכל לחם" – על ידי עבודת האדמה האדם מתקן את קלקול האדמה עד שהוא מפיק ממנה לחם טוב להזנה; ועבודה זו דורשת השקעת מאמצים ו'הזעה'. ועל כך אפשר לשאול: לכאורה, זו מציאות פשוטה ונכונה בכל מצב – ככל שאדם יתאמץ יותר, הוא יצליח יותר בהשגת מזון ומחיה. ואם כן, במה התניית הפרנסה בעבודה היא קללה?
- יש שני סוגי שפע אלוקי בפרנסה: הסוג הראשון הוא פרנסה שיורדת מלמעלה בחסד וטוב אלוקיים, אבל אין צורך בעבודה ויגיעה בשעבוד הפרנסה; הסוג השני הוא פרנסה שמתחדשת בכל רגע ותלויה במאמץ ויגיעה מתמידים מצד האדם.
- יש הבדל יסודי בין השמים לארץ: השמים וגרמי השמים והמזלות נשארים תמיד באותה כמות ואיכות, ללא פיחות וללא ייסוף; ואילו באדמה יש כוח להצמיח, לייצר מאפס מציאות שלא הייתה קיימת. כוח החידוש מצוי דווקא באדמה – וזאת משום שיש לה חיבור מיוחד לכוח האינסוף האלוקי, שהוא זה שמהווה יש מאין.
- ההבדל הזה מופיע גם בשוני בין "ברכת הזן" ל"ברכת הארץ" שבברכת המזון: ברכת הזן תוקנה על ירידת המן, שהוא לחם מן השמים – שירד מלמעלה בלי שום מאמץ, ולא הייתה בו תערובת פסולת; ברכת הארץ תוקנה על הוצאת הלחם מן הארץ – שדורשת יגיעה רבה ועצומה, והייתה מעורבת בו פסולת. והדברים תלויים אחד בשני: תהליך עיבוד האדמה והוצאת הלחם ממנה היא תיקון הקלקול והוצאת תערובת הרע מהאדמה, ולכן הוא כרוך בעבודה ויגיעה. ומאידך, דווקא העמל והיגיעה יוצרים מאין ליש השפעה חדשה שלא הייתה קודם, ולכן, ככל שעובדים את האדמה יותר כך הברכה והצמיחה גדולות יותר.
- וכך גם בפרנסה: השפע והברכה בלי גבול תלויים בעבודה וביגיעה, ובחוויית כישלון עד כדי ייאוש – כי הצמיחה באה דווקא מתוך הריקבון. וזו התשובה לשאלה: "בזיעת אפיך תאכל לחם" היא קללה, כי העבודה והיגע הם תהליך של תיקון האדמה שהתקלקלה בחטא עץ הדעת. אבל דווקא מתוך העמל והיגיעה זוכים לשפע שהוא חידוש של יש מאין שלא לפי הטבע כלל.
- כך גם בעבודת השם ובמלאכה הרוחנית, שצריכה להיות ביגיעה רבה ועמל נפש.
