כשמגיעה תקופת ספירת העומר, כולנו הופכים להיות "מקובלים". בעוד שישנם יהודים שלא מתקרבים במשך השנה ל"לימוד קבלה" ומעדיפים להתעסק בדברים שהם מבינים בהם, כשמגיעה ספירת העומר, רוב קהילות ישראל מצטרפות ל'סדרת אימון קבלית' בת 49 ימים. מדי ערב מוסיפים תפילת "ריבונו של עולם" שנזכה לתקן את מה שפגמנו בספירות האלוקיות. והשאלה המתבקשת מצד כל אדם שלוקח אחריות על מה שמוציא מהפה: מתי פגמנו את הספירות אם איננו יודעים אפילו מהן? האם סתם פולטים מילים ללא הבחנה?!
למרות שהספירות נושאות שם מפוצץ ונשגב, למעשה הן ביטוי קבלי לתחום פשוט. הספירות מסמלות את קשת הרגשות המניעים אותנו. שבע הספירות הן למעשה הרגשות העיקריים המובילים את הנפש ומהן משתלשלים ענפים רגשיים רבים.
כך מבאר הרבי: "המדות נחלקות בדרך כלל לשבע וכל פרטי המידות שבאדם באות מאחת משבע מדות אלו… מדת החסד – להשפיע בלי גבול, ומדת הגבורה – לצמצם מלהשפיע או שלא להשפיע כלל, ומדת הרחמים – לרחם על מי ששייך לשון רחמנות עליו והיא מדה ממוצעת בין גבורה לחסד… ולפי שהיא מדה ממוצעת נקראת תפארת, כמו בגדי תפארת שהוא בגד צבוע בגוונים הרבה מעורבים בדרך שהוא תפארת ונוי… בחינת נצח היא לנצח ולעמוד נגד כל מונע ההשפעה. בחינת יסוד היא ההתקשרות, כמו שמקשר האב שכלו בשכל בנו בשעת לימודו עמו באהבה".
הספירה הראשונה, "חסד", מסמלת את הרצון לתת ולכן בשבוע הראשון של הספירה, אנו בוחנים את כוח הנתינה שלנו: מה מצבו? האם אנחנו נותנים משהו למישהו? האם זאת רק נתינה אגואיסטית או יש בה גם זולתנות וראיית האחר?
הספירה השנייה, "גבורה", מסמלת את הנטייה ההפוכה: להסתגר ולהתרחק, וממנה נובעים רגשות רבים כמו גאווה, כעס, צרות עין, יצירת גבולות, משמעת, ולכן בשבוע השני בוחנים את מצב המידה הזו: האם אנו קפדנים מדי? האם מפעילים משמעת עצמית ומתרחקים מכל מה שלא טוב לנו?
הספירה השלישית, "תפארת", מסמלת את ה"רחמים" ולכן בשבוע השלישי בוחנים את המידה הזו: האם אנו מוצאים את הכוח להתעלות ולתת גם למי שלא מגיע לו? לשמוע את המצוקה של הזולת?
הספירות הבאות — "נצח, הוד, יסוד" — אלו כוחות תומכים לספירות הראשונות והראשיות. לעיתים אנו מתקשים להפעיל את הספירות הראשיות ולכן הקב"ה נתן לנו כוחות תומכים: "נצח" הוא מידת העקשנות, להיות נחרצים והחלטיים לעשות למרות שזה לא קל. "הוד" היא מידת הענווה, הביטול והכרת התורה, ולכן אנו מתגברים לעשות מתוך ביטול או הכרת הטוב. ואילו ה"יסוד" היא מידת ההתקשרות והתקשורת האינטימית שגורמת לנו להתאמץ לעשות בגלל הקשר העמוק שנוצר.
בשבוע השביעי והאחרון, אנו בוחנים את מידת ה"מלכות", שהיא מידת הביצוע. זה הכוח להביא את הסחף שנוצר בשש המידות לידי פועל במעשה, דיבור ומחשבה.
היא נקראת "מלכות" כי היא המבצעת בפועל את ההוראות של המידות הגבוהות יותר, בדיוק כמו מלך שמבצע את החלטות הממשלה והיועצים. יתרה מכך, המלך ממשיל את רצונו על העם כולו, וכך גם המלכות ממשיכה את כל ההשפעות מהספירות העליונות אל העולמות התחתונים.
שבע הספירות הללו אינן מנותקות זו מזו, אלא פועלות בשילוב ובהשפעה הדדית. כל אחת מהן יכולה להתכלל מכל האחרות. כך למשל, בתוך מידת החסד יש גם את החסד שבחסד (הנתינה הטהורה ביותר), אך יש גם גבורה שבחסד (לדעת מתי להגביל את הנתינה כדי שלא תזיק), תפארת שבחסד (לתת באופן מאוזן ויפה), וכן הלאה.
זהו ההסבר ל-49 ימי הספירה: 7 מידות כפול 7 מידות = 49 אפשרויות של שילוב והתכללות, וכל יום מימי הספירה מוקדש לתיקון של אחד מהשילובים הללו.
השנה היהודית בנויה לפי סדר והתפתחות הדרגתיים. לפני כמה שבועות יצאנו ממצרים והתחלנו את הליך הטהרה הפנימי לקראת מתן תורה, ואחד השלבים העיקריים הוא טיפול במידות שלנו. משום שהמידות הן האדם. האדם הוא לא מה שהוא עושה או אומר, אלא מה שהוא מרגיש בתוכו פנימה. אם האדם הוא עצלן ואינו מוכן לזוז מהמיטה, אם הוא גאוותן ופוגע בחריפות באנשים אחרים, אם הוא כעסן ומרחיק אנשים ממנו, אם הוא קנאי ומכלה את לילותיו במחשבות על אחרים — הוא כלל לא בשל לקבל את התורה. אין עם מי להתחיל לעבוד. "אין אני והוא יכולים לדור", נאמר על בעל הגאווה.
לכן לפני שמקבלים את התורה, חובה להכין את הכלי לקבלת התורה. בעוד שהתורה והמצוות הן הדרך למלא את הכלי, עבודת תיקון המידות היא ניקיון הכלי כהכנה לקבלת התורה, שכן אדם גאה, כעסן או עצוב, השכינה לכתחילה לא שורה עליו.
חסידים מביאים על כך משל חד: מלך פולין שמע על מאכל יהודי משובח: צ'ולנט עם קישקע. רצה המלך לטעום מאותו "קישקע" מדובר ושלח את השף האישי אל בית הרב ללמוד את סודות המקצוע. השף התייצב במטבח ועקב אחרי מעשי הרבנית. הוא ראה כיצד היא לוקחת את המעי של הבקר, מכניסה לתוכו בצק ובשר, מתבלת אותו ומניחה על האש. השף רשם את הכמויות של הבשר והתבלינים וחזר לארמון מרוצה. הוא ידע שהמלך יאהב את התוצאה.
הוא עשה בדיוק מה שלמד והגיש את הקישקע הממולא על השולחן המלכותי. המלך טעם מן התבשיל ופלט צרחה. התבשיל היה מטונף והדיף ריח נורא. השף היה המום. הוא עשה בדיוק מה שלמד ולא הבין היכן טעה. הוא חזר אל הרבנית והתברר שהוא שכח לבצע פעולה קריטית כהכנה לבישול: הוא לא ניקה את הלכלוך מהמעי לפני שמילא בתוכו בשר ותבלינים. כך שהבשר והתיבול – לא רק שלא הועילו לטעם, אלא – הזיקו באופן חמור וזירזו את סירחון הבשר.
כך מבואר בפרקי אבות: "אם אין דרך ארץ – אין תורה." ומפרש רבנו יונה: "רצה לומר שצריך תחילה לתקן את עצמו במידות ובזה תשכון התורה עליו, שאינה שוכנת בגוף שאינו בעל מידות טובות".
המסע לתיקון המידות הוא מסע של התבוננות עמוקה בעצמנו. עלינו לבחון מדי יום את התנהגותנו, לזהות את הדפוסים הבעייתיים ולעבוד על שיפורם. זהו תהליך הדרגתי שדורש סבלנות והתמדה, אך כאשר אנו מתמסרים אליו בכנות ובעקביות, אנו יכולים לראות שינויים משמעותיים באורך זמן.
מהלך ספירת העומר מעניק לנו מסגרת מובנית לעבודה זו: בכל יום אנו מתמקדים במידה ספציפית ובוחנים אותה לעומק. כך, למשל, ביום של "חסד שבגבורה", אנו בוחנים את האיזון בין הגבלה לנתינה – האם אנו יודעים להציב גבולות באופן אוהב וחומל? האם אנו מסוגלים לומר "לא" בעדינות ובכבוד?
כמובן, לא די בהתבוננות בלבד. העבודה האמיתית היא ביישום היומיומי, בשינוי קטן אך עקבי של ההרגלים והתגובות שלנו. כל צעד קטן בכיוון הנכון, כל התגברות על תגובה אימפולסיבית, כל מעשה חסד שאנו עושים בניגוד לנטייתנו הטבעית – כל אלה מצטרפים לתהליך משמעותי של צמיחה והתפתחות.
במובן הזה, ספירת העומר היא הזדמנות של פעם בשנה לעבור תהליך שיטתי ומעמיק של התבוננות ושינוי. כשאנו מגיעים לחג השבועות בסוף המסע, אנו מוכנים באמת לקבל את התורה – לא רק כמערכת של הוראות חיצוניות, אלא כדרך חיים שחודרת אל תוך הלב ומעצבת את כל הווייתנו.
