השבוע חל ג' בתמוז, יום ההילולא של כ"ק אדמו"ר. קיימו וקבלו החסידים על עצמם לעסוק בשבוע זה בלימוד המאמר "ואתה תצוה", המאמר האחרון לעת עתה שזכינו שיצא מפורש ומוגה מידי הרבי, בפורים קטן תשנ"ב – ימים לא רבים לפני היום המר והנמהר, כ"ז באדר ראשון תשנ"ב, מאז "חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם".
לימים, כאשר התברר שזהו המאמר שמלווה אותנו לתוך ימי החושך המרים בהם אנחנו נמצאים עד היום – החלו החסידים לראות במאמר הוראות והנחיות להדרכה המיוחדת של הדור שלנו, ובמיוחד לתקופה בה אנו נאלצים להתמודד עם משימת הבאת המשיח – ללא הדרכה מפורטת וגלויה של הרבי.
*
התורה היא נצחית וגם "תורת חיים", יש בה שילוב אלוקי בין אמת אחת שאינה משתנה לעולם לתשובה לבעיות הדורות המתחלפים. אותה תורה נותנת מענה לבעיותיו של יהודי שחי בתקופת בית המקדש, בדור השמד תחת מאסרי האינקוויזיציה או הבולשביקים, בדורות של קושי גשמי ומצוקה כלכלית, וגם לנו, החיים בדור של רווחה ופניות הדעת. השאלות משתנות, הקשיים משתנים – אבל התשובות נמצאות בתורה תמיד.
המאמר מעורר מחשבות ושאלות קיומיות אצל כל יהודי בן דורנו: מדוע יהודים נלחמו על יהדותם בתנאים לא-תנאים בדור הקודם, וברגע שהגיעו אל החופש והדרור הרפו מהמלחמה? כיצד אפשר להניע גם כיום יהודים להתמסרות עמוקה למען חיי תורה ויהדות?
והצד השני של אותה מטבע: לאיזו גאולה עלינו לצפות בימים של שפע חומרי ורוחני? האם אפשר בכלל לצפות לאותה רמה של ציפייה ותפילה לביאת המשיח, כמו של יהודים הנאנקים תחת עול הגלות? ומדוע באמת אנחנו זקוקים למשיח?
המאמר גדול ורחב, וכל קטע בו צריך לימוד, הן ברמה העיונית והן ברמה המעשית. במסגרת זו לא נוכל לעסוק בכולו, ועל אף הקושי – נלמד רק נקודות קצרות ממנו.
*
המאמר שלפנינו מבוסס על מאמר "וקבל היהודים" שאמר הרבי הריי"צ בשנת תרפ"ז – וחשוב להבין את הרקע לאמירת המאמר ההוא:
זו הייתה תקופת השיא של הרדיפות נגד הדת מצד השלטון הקומוניסטי בברית המועצות. באותם ימים קשים ומרים, ניצב בעוז רוח הרבי הריי"צ ושלח את חסידיו להפיץ תורה ויהדות במסירות נפש כפשוטה. חסידים רבים נעצרו, הוגלו, עונו ואף נרצחו.
בפורים קטן שהה הרבי במוסקבה הבירה, במטרה לעורר את הקהל להגביר את הפעילות המחתרתית. החסידים, ובהם גם סטודנטים יהודים שהתקרבו ליהדות בידי שליחיו של הרבי, התכנסו בבית הכנסת, והרבי אמר בפניהם את המאמר – בו קרא בלהט לא להיכנע לגזירות השמד של השלטון ולשמור על החינוך היהודי במסירות נפש. בשעת מעשה נכחו במקום סוכני המשטר שהאזינו לכל הגה ורשמו הכול – וכעבור חודשים ספורים נעצר הרבי ונשפט, ורק בנס הומר עונשו לגירוש מתחומי ברית המועצות.
במאמר "ואתה תצוה" מנגיד הרבי בין המסרים הנוקבים של הרבי הריי"צ באותם ימים לבין המצב בדור הרווחה בו אנחנו נמצאים.
תוכן המאמר:
- משה רבינו מקשר ומחבר את בני ישראל עם אור אין סוף, ועל ידי כך נעשה יתרון והוספה במשה עצמו.
- בני ישראל הם מאמינים בטבעם, אך האמונה עלולה להישאר ככוח מקיף, ומשה רבינו – והמנהיגים שבכל דור – מחדירים את האמונה בפנימיות.
- דווקא בזמן גזירת המן הושלמה קבלת התורה – משום שאז הייתה ליהודים מסירות נפש על קיום התורה והמצוות, שהתעוררה על ידי מרדכי.
- שני טעמים לזה שישראל מאמינים באמונה פשוטה: הנשמה שלמעלה רואה אלוקות, ושורש האמונה הוא בעצם הנשמה. ההבדל ביניהם: האמונה מראיית הנשמה היא במקיף, ומצד האמונה בעצם הנשמה היא בפנימיות. ורק מצד האמונה בעצם הנשמה אין אפשרות לכפור ומוכרחים למסור את הנפש.
- שני עניינים ב"כתית" מהגלות: הגזירות על קיום התורה והמצוות מעוררים את מסירות הנפש; אך גם בהרחבה בגשמיות וברוחניות – יהודי שבור ונדכא מעצם הגלות, משום שהרצון בגילוי אלוקות נוגע לעצם מציאותו.
- התגלות עצם הנשמה במסירות נפש היא כדבר נוסף ביחס לכוחות הגלויים, ואילו בהתגלות עצם הנשמה מעצם הגלות גם הכוחות הגלויים הם דבר אחד עם העצם.
