איך אנחנו ישנים בלילה? כיצד אנחנו רוקדים בחתונות, יוצאים למסעדות והולכים לקניונים כשמאות יהודים מוחזקים בידי רוצחים חסרי רחמים? איך החיים נמשכים כרגיל כשארצנו עוברת קטסטרופה מהקשות ביותר שידענו בכל ההיסטוריה?
בעוד חמישים שנה ילמדו נכדינו על התקופה הזו וישאלו "מה עשיתם בשביל האומללים הללו" – ומה נענה? קיווינו לטוב?! הנהנו בראש והלכנו לאכול סושי?!
שאלות אלה מקפלות בתוכן את הדילמה המוסרית העמוקה ביותר העומדת בפני החברה היהודית כיום, ולמעשה בפני כל חברה מוסרית: מה חובתו של היחיד והכלל כלפי אלה שנפלו בשבי? עד היכן מחויבים אנו ללכת כדי לפדותם? ומה המחיר שנכון לשלם תמורת חייהם?
פדיון שבויים היא אחת המצוות המרכזיות ביהדות, והרמב"ם מגדיר אותה במילים חד-משמעיות: "אין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות, והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על 'לא תאמץ את לבבך' ו'לא תקפוץ את ידך' ו'לא תעמוד על דם רעך' ו'לא ירדנו בפרך לעיניך'… ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים".
הרמב"ם מסביר כי השבוי סובל מכל הצרות יחד – הוא רעב, צמא, עירום ובסכנת חיים. הוא נמצא במצב של חוסר אונים מוחלט, מופקר בידי שוביו, וכל עוד הוא בשבי – הוא מת "בכל סוגי המיתות".
עוד קודם לרמב"ם, מוצאים אנו בתורה את המודל הראשוני לפדיון שבויים באברהם אבינו. המלחמה הראשונה בהיסטוריה שמנהל יהודי היא להצלת שבוי. עוג מלך הבשן נוחת בבית אברהם ומבשרו כי אחיינו, לוט, שופט סדום, נפל בידי ארבע המלכים מחוץ לארץ שניצחו את חמש מלכי הארץ וכובש את סדום.
אברהם לא חושב פעמיים ואוסף 318 איש לשחרר את לוט. הוא מבצע פעולה צבאית טקטית באמצע הלילה, מבלבל את החוטפים ומשחרר אותו.
כאן עולה השאלה: איך אברהם מסכן את עצמו כך? הרי יצא למלחמה הרואית שבה הסכנות היו גדולות על הסיכויים? הסיבה שעוג מלך הבשן בא לבשרו על נפילת לוט, הייתה מתוך הערכה שאברהם ייפול בשבי ואז יוכל לקחת את שרה יפת התואר. כך שעוג הנפיל, בעל הכוחות האדירים ששרד את המבול בהיתפסו על התיבה, העריך שאי אפשר לנצח את המלחמה הזו, וכיצד אברהם שלא היה חזק כמותו, מסכן חייו למען אדם אחר בשעה ש"חייך קודמים"?
במיוחד שלא רק עוג פקפק בסיכויי המשימה, אברהם עצמו אמר וידוי לפני שיצא לדרך. הוא העריך באוזני נעריו שסביר שהם לא יחזרו חיים מהמשימה: "וירק את חניכיו" – "אברהם הוריק פנים כנגדן [פניו איבדו צבעם והפכו ירוקות], אמר אצא ואפול על קידוש שמו של מקום".
מה הנחה את אברהם? מבאר פירוש "עץ יוסף" רעיון נוקב: "אפול על קידוש שמו – להציל עשוק מיד עושקו שאין קידוש ה' גדול מזה". אברהם לא פעל מהיגיון, הוא פעל מהלב היהודי העצום. אברהם אמר: אם אני מתעלם מלוט – אני מפסיק להיות אברהם אבינו. אני מחלל את ה' שנבחרתי לייצג אותו. אני אמות מבחינה רוחנית אם אתעלם מסבל של אדם שנפל בשבי ולכן הסיכון אינו גדול יותר ממה שיקרה לי כשאתעלם מהצרה.
אולם לצד החובה הברורה של פדיון שבויים, קובעת ההלכה גם גבולות. הלכה זו נלמדת מהמשנה במסכת גיטין: "אין פודים שבויים יותר מכדי דמיהם (המחיר שאומות העולם משלמות על השבויים שלהם או מחיר אדם בשוק העבדים), משום תיקון העולם".
מה פירוש "תיקון העולם"? מביאה הגמרא שם שני הסברים: הטעם הראשון – "שלא לדחוק את הציבור באיסוף כספים", כלומר, לא לגרום לקריסה כלכלית של הקהילה בשל הוצאה אדירה על פדיון שבויים. הטעם השני – "שלא לגרום שישבו יותר שבויים", כלומר, תשלום גבוה מדי עלול לעודד את השובים לחטוף יהודים נוספים כדי לגבות עליהם סכומי כופר גבוהים.
דוגמה היסטורית לעיקרון זה היא סיפורו ההרואי של רבי מאיר (המהר"ם) מרוטנבורג, מנהיג יהודי אשכנז במאה ה-13: בשנת 1286 נכלא רבי מאיר על ידי שלטונות גרמניה והקיסר דרש כופר עצום כדי לשחררו. יהודי אשכנז גייסו את הסכום האדיר, אך המהר"ם דחה את העסקה וטען שהיא תיצור סחף של מאסרים ודרישות כופר. המהר"ם נמק שבע שנים בכלא, ולבסוף חלה ונפטר שם. גופו הובא לקבר ישראל רק ארבע עשרה שנים מאוחר יותר.
מצד שני, ישנם פוסקים שהבחינו בין מקרים שונים של שבי. התוספות בגיטין מציינים שכאשר יש "סכנת נפשות" – פודין את השבויים "יותר מכדי דמיהם". ובמקום אחר הם מוסיפים שבשעת חורבן הבית לא שייך הטיעון שלא ירבו בשבי וחטיפות מחמת הממון, "כי בין כך עושים את זה".
עוד כותבים הפוסקים, שישנם מקרים בהם משלמים "יותר מכדי דמיהם". למשל, גבר מתחייב ב'שטר כתובה' כי ישלם כל מחיר על מנת לשחרר את אשתו מהשבי. כך ניתן לטעון במקרה של חטופים או חיילים בשבי, כי המדינה כרתה ברית עם חייליה וחייבת לעשות הכול להחזירם הביתה.
אבל הדילמה המורכבת ביותר מתעוררת כאשר לא מדובר בכופר כספי, אלא בשחרור מחבלים ורוצחים תמורת החטופים. בעסקאות כאלה, הסיכונים לעתיד הם מוחשיים ומיידיים. שהרי שחרור אלף רוצחים שישובו לפעול נגד ישראל הוא כמו מסירת יהודים אחרים למוות.
לכן, הפתרון של עסקת שחרור מחבלים אינו בגדר פתרון אמיתי. הוא מעין "כיבוי שריפה עם נפט" – פותר בעיה מיידית אך יוצר בעיה גדולה יותר בעתיד, ולמעשה מסכן חיים רבים אחרים.
עם זאת, אסור לשכוח כי ביהדות ערך חיי האדם הוא ערך עליון. "לא תעמוד על דם רעך" הוא ציווי מוחלט, וכל יהודי מחויב לפעול להצלת חיים. רש"י מפרש את המילים "לא תעמוד על דם רעך" – "לראות במיתתו ואתה יכול להצילו". כלומר, החובה היא לא להתעלם ממה שראינו ושמענו. העובדה שראית את זה הופכת את הבעיה לשלך. העובדה שהקב"ה זימן אותך לשם – מחייבת לראות עצמך כמו היחיד שראה זאת. אי אפשר לפתור את כל הבעיות בעולם, את בעיות הפליטים והרעב במדינות רחוקות, אבל זו שנפלה בחצר שלך היא כאילו אתה היחיד שראה אותה.
יוסף הצדיק הדגים עיקרון זה כשקם בבוקר וראה את שכניו לתא הכלא זועפים. היו לו מספיק סיבות להגיד אני תקוע עם הצרות שלי ומה יש לי מהם? מה גם שהיו חלק מהחונטה המרושעת ששלחה אותו לכלא על לא עוול בכפו. הם היו שותפים של פוטיפר, שר הטבחים, לקבינט של פרעה. בכל זאת יוסף הרים את העיניים ושאל: "מדוע פניכם רעים היום". כי יוסף ראה אותם והם היו בתא שלו ולכן אמר לעצמו: "אם ראיתי זאת – הבעיה שלי".
אז מה בכל זאת יכול לעשות האדם הפשוט, שאינו מדינאי או איש צבא? בין אם מאמינים בפתרון צבאי, בין אם רואים בעסקה את הפתרון הנכון, ובין אם מחפשים דרך אחרת – כל אדם מישראל יכול וצריך לקרוע שערי שמים בתפילה ובמעשים טובים.
פדיון שבויים הוא לא רק מעשה פיזי. הוא גם פעולה רוחנית. הרבי מליובאוויטש, בכ"ח ניסן תש"נ, כאשר קיבל הודעה מממשלת ישראל כי ארגוני טרור מתכננים פיגועים כנגד מוסדות יהודיים בחוץ לארץ, הציע מסגרת מעשית להגברת ההגנה הרוחנית: "כדי להוסיף בברכתם ובשלוותם ובביטחונם של כל בני ישראל בכל מקום שהם… הצעתי ובקשתי שכל אחד ואחת מישראל, אנשים נשים וטף, יוסיפו: בלימוד התורה – כל אחד ואחת לפי עניינו. בתפילה – אמירת ג' מזמורי תהלים, ומה טוב – גם המזמור האחרון שסיומו 'כל הנשמה תהלל י-ה הללוי-ה'. ובצדקה – לתת לצדקה הוצאות של מזון שתיים או שלוש סעודות".
בפרשת השבוע קוראים על קורבן התמיד, "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". זה היה הקרבן היקר ביותר לפני הקב"ה וכל עוד הקריבו אותו – לא חרב הבית. כך כשכל אחד מאיתנו יקבל על עצמו "קרבן תמיד" – להוסיף כל יום בקביעות כמה פרקי תהלים לזכות החטופים ולהוסיף בלימוד התורה, יקרעו תחנונינו שערי שמיים.
הדילמה המוסרית של פדיון שבויים תמשיך ללוות אותנו, אך עלינו לזכור תמיד שבמסורת היהודית העיקרון "לא תעמוד על דם רעך" הוא ערך עליון שאינו ניתן לערעור. גם כאשר הדרך לפדיון אינה ברורה, החובה להתפלל, לפעול ולא להתעלם, חלה על כולנו.
