משהו חמור קורה בפרשת תצווה: בימים הללו חל יום דרמטי ששינה לחלוטין את צורת הנוכחות של משה רבנו בעולם – ז' באדר, יום הסתלקותו. פרשת תצווה נקראת סמוך לשבעה באדר, ולמדו חכמים שמשה הסתלק ביום זה. דבר זה מתבטא בכך שבכל הפרשה, על 101 פסוקיה, לא מוזכר שמו של משה אפילו פעם אחת.
זוהי תופעה יחידה במינה – מאז לידת משה בספר שמות ועד תחילת ספר דברים (שבו משה עצמו הדובר), זוהי הפרשה היחידה שבה שמו של משה נעדר לחלוטין, למרות שכל הפרשה מדברת אליו ועל מעשיו. במקום "וידבר ה' אל משה", אנו מוצאים ביטויים כמו "ואתה תצווה", "ואתה הקרב אליך" – פנייה ישירה אליו, אך ללא הזכרת שמו.
העובדה שהתורה משמיטה את שמו של משה דווקא בפרשה זו, הקשורה ליום פטירתו, מעוררת שאלה עמוקה: מה קורה למנהיג רוחני גדול כאשר הוא נפטר? האם השפעתו נפסקת? האם הקשר שלו עם העם נקטע?
התשובה המפתיעה של התורה היא שלא. אדרבה, כאן מגלה הקב"ה איך צדיקים ממשיכים לחיות אחרי שאינם בחיים הגשמיים. הקב"ה פונה למשה ואומר: "ואתה תצווה את בני ישראל", תפקידך הכללי הוא לצוות ולחבר את ישראל לקב"ה, אבל אתה לא תחיה לעולם בגוף גשמי, הנך ילוד אישה ותיעלם מהנוף האנושי בצורתך הנוכחית. אבל לא באמת תיעלם, אלא רק תשנה צורה. אתה תעבור להשפיע בדרך אחרת.
אמנם לא יהיה "וידבר ה' אל משה צו אל בני ישראל", לא אוכל לצוות את "משה" שהוא הרובד הגלוי והגופני שלך לצוות את ישראל, אבל "ואתה תצווה את בני ישראל", הנוכחות הרוחנית העצמית שלך שלמעלה מהתייחסות גלויה כזו או אחרת, תמשיך ותרעה את האמונה לנצח.
בספר הזוהר מובא: "צדיק שנפטר, נוכח בכל העולמות יותר מבחייו". הרעיון העמוק העולה מכאן הוא שעיקר חייו של הצדיק הם ביטוי של נשמה ורוח – אמונה, אהבה ויראה, והרי הנשמה אינה נגמרת אלא רק עוברת מעולם לעולם. ואדרבה, אחרי הפטירה היא משוחררת מהגבלות הגוף.
רבינו הזקן, בעל התניא, מבאר שבהיות הצדיק חי על פני האדמה, היו חייו הרוחניים (אמונה, אהבה ויראה) מכוסים בתוך כלי גופו, והתלמידים לא היו יכולים לקבל אלא הארה מנפשו. לעומת זאת, לאחר פטירתו הוא משתחרר מהכלי הגשמי ויכולים לקבל מבחינת רוחו העצמית.
לכן, "בשעת הסתלקותו של משה הוא נתעלה לבחינתו העצמית, שלמעלה משמו הגלוי אתו מתקשר עם הזולת". ולכן בפרשת תצווה הוא אינו נזכר בשמו, אבל מדברים אליו עצמו, "ואתה תצווה", שמרמז על מהות עצמותו של משה.
משה משוכפל גם בדמות הצדיקים שבכל דור. הוא ממשיך לעמוד בין ישראל לקב"ה גם אחרי ז' אדר. מפורסמים דברי הזוהר על "אתפשטותא דמשה בכל דרא", כלומר שבכל דור ודור נמצאת התפשטות של נשמת משה, וממשיכה לרעות את האמונה ולקשר בין ישראל לאביהם שבשמים.
אפילו גויים יכולים להבחין בתופעה הזו בעל כורחם. וכך אומרת הגמרא במגילה: "תנא כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה, אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד".
וכאן עולות שתי שאלות מתבקשות: א. למה המן לא ידע שמשה נולד בשבעה באדר? אם היה כל כך תלמיד חכם שידע שבשבעה באדר מת, למה לא ידע שבאותו יום נולד? ב. מדוע נאמר "ולא ידע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד?" והרי קודם נולד ואח"כ מת, והיה צריך לכתוב כסדר האירועים הנכון: 'ולא ידע שבשבעה באדר נולד ובשבעה באדר מת'?
רבי יהונתן אייבשיץ ביערות דבש עונה רעיון כביר: בוודאי ידע המן מתי משה נולד, אבל זאת הייתה עובדה חסרת משמעות בעיניו. כי לאחר שמשה מת, איזו משמעות לכך שהוא נולד? אף אחד לא חוגג יום הולדת לאדם שנפטר… אבל מה שהמן לא ידע הוא, שמשה ממשיך להיוולד גם אחרי מותו. שכן חיי משה נצחיים והוא מאיר בניצוץ הצדיקים בכל דור, ומרדכי בדורו כמשה בדורו. ולכן זכותו של משה עמדה כנגדו להכשילו, כפי שהתרחש בפועל.
לכן מדייקת הגמרא לכתוב "ולא ידע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד" – היא מאחרת את הלידה אחרי המיתה. שכן הכוונה היא ללידה המחודשת והנצחית שאחרי המיתה.
וכך כותב בעל יערות דבש: "וזרח השמש ובא השמש ועד ששקעה שמשו של זה, זרחה שמשו של צדיק אחר. וכן אור נשמתו ושפעו של משה מאיר בכל צדיק ככל דור ודור. ולכך קאמר הגמרא 'משה, שפיר קאמרת' [האמוראים היו פונים זה לזה בלשון 'משה'] ופירש"י לכל תלמיד חכם קרא משה – ופירש האריז"ל: כי ניצוץ מנשמת משה בכל צדיק. וזהו ששמח המן במיתת משה והוא לא ידע שמיד נולד מחדש כי זרח השמש, ולכך אמר 'ולא ידע שנולד משה' אחר שאמר 'שלא ידע שמת משה', כי הכוונה היא ללידת משה מחדש אחרי פטירתו".
זכותו הנצחית של משה גדולה כל כך, עד שכל חודש אדר מאיר במזל מסוגל עד היום הזה. ידועה הקושייה מפני מה אמרו "כשם שמשנכנס אב ממעטים בשמחה, כך משנכנס אדר מרבים בשמחה"? מה קרה בכל החודש שמחייב שמחה? במה אדר גדול מניסן או כסלו שחוגגים רק באותם ימים בהם אירע הנס?
הרבי מליובאוויטש עונה רעיון מחודש: סודו של אדר בכך שאירע בו יום דרמטי שחורג הרבה מהיום עצמו. הוא גרם לניסים רבים ולכן מזלו מאיר בכל החודש. בדיוק כדברי חז"ל "כשם שמשנכנס אב ממעטים בשמחה כך משנכנס אדר וכו'", ומיעוט השמחה באב הוא בגלל שאירע בו יום חמור שגרם לצרות רבות בכל הדורות. וכך להיפך באדר: אירע בו שבעה באדר, יום לידת משה, שגרם לניסים רבים כפורים ופסח וכו'.
ואכן זאת עובדה שזכות הלידה בשבעה באדר הפכה את הפור בשלושה עשר בו – ומוכח ששבעה באדר מסוגל להפוך את כל החודש.
יש דמיון מרתק בין האמונה בהמשכיות של משה לבין אחת ממצוות היסוד בתורה – "זכור את יום השבת לקדשו". המפרשים שואלים: איך אפשר לזכור את השבת? הרי זה דבר שחוזר בכל שבוע? ועונים שזכירת השבת היא ההכרה שכל המציאות הגשמית שלנו היא רק ביטוי חיצוני של האמת הרוחנית העמוקה, של מציאות ה'.
כך גם לגבי הצדיקים – הם מזכירים לנו שהישות הגשמית שלנו היא רק כלי לרוח, לנשמה הנצחית. הם מלמדים אותנו, גם לאחר הסתלקותם, שהעולם הרוחני הוא העיקר ושההשפעה האמיתית היא דווקא במישור הרוחני.
לא לחינם קבעה התורה את חובת ה"זיכרון" לגבי עמלק דווקא: "זכור את אשר עשה לך עמלק". עמלק מייצג את ההפך הגמור – הוא מנסה להשכיח ולקרר את הקשר עם העולם הרוחני. אבל משה, וכל צדיק בדורו, מזכיר לנו שיש ממד רוחני שממשיך לפעול ולהשפיע גם אחרי פטירת הגוף.
הרעיון של נצחיות נשמת הצדיקים מתבטא באופן מעשי במנהג לבקר בקברי צדיקים ולהתפלל שם. זו אינה פנייה אל המתים אלא הכרה שנשמתם עדיין נוכחת ויכולה לסייע כשליח להעלות את תפילותינו.
בתקופתנו, עם הסתלקותם של צדיקים גדולים בדורות האחרונים, יהודים רבים חשים יתמות וחסרון. אך המסר של פרשת תצווה הוא שהצדיקים ממשיכים להשפיע – "ואתה תצווה" – גם כאשר אין זיהוי חיצוני, גם כאשר השם הפרטי אינו מוזכר. ההשפעה הרוחנית נמשכת ביתר שאת, מעבר למגבלות הזמן והמקום.
כל אחד מאיתנו נושא בתוכו ניצוץ מנשמת משה רבנו, וכאשר אנו מחברים את הניצוץ הזה למקורו – באמצעות לימוד תורה, תפילה ומעשים טובים – אנו מחברים את עצמנו לאותה שרשרת מפוארת של העברת המסורת היהודית, מדור לדור, עד לגאולה השלמה במהרה בימינו.
