פרשת וספר שמות נקראים כך על שם מניין שמות בני ישראל "הבאים מצרימה" הנידון בראשית הפרשה. המאמר "ואלה שמות" משנת תשכ"ה מדגיש ומבאר את המשמעות של מניית שמות בני ישראל והחביבות המיוחדת של כל יהודי.
תוכן המאמר:
- שמות הכוכבים מבטאים את תפקידם להעביר את השפע האלוקי לעולם. ובשתיים: את סוג הנתינה שלהם כלפי העולם, וגם את השפע שהם מקבלים מהדרגה שמעליהם, שאותו הם משפיעים הלאה אל העולם שלנו. וכך גם בנשמות ישראל, שמותיהם מורים על תפקידם ושליחותם בעולם.
- בנוסף לתכונות הנשמה, מבטא השם גם את עצם הנשמה. ולכן נקרא האדם בכל שנותיו באותו השם – למרות שינויי המצבים במשך השנים. ואם כן, החיבה בקריאת שמות בני ישראל – היא לא רק חיבה לשליחותו הפרטית של כל יהודי, אלא גם חיבה עקרונית אפריורית לכל יהודי באשר הוא, עוד לפני תפקידו ומקומו הפרטי.
- ביטויי אהבה מבטאים אהבה שתלויה במצב ולא אהבה עצמית, שכן הביטויים הללו משתנים בגילאים ובמצבים שונים. לעומת זאת בקריאת השם – מבטאים את האהבה העצמית שאיננה משתנה. ומכאן לחביבות שמתבטאת בקריאת שמות בני ישראל – שמבטאת את האהבה לכל יהודי באשר הוא, ללא הבט על מצבו ודרגתו. ומאידך, קריאת השם איננה רק ביטוי לחיבה העצמית – אלא גם "קריאה" וגילוי של עצמות הנשמה להתגלות.
- גם מנייה קשורה עם העצם, שכן היא לא מחלקת בין סוגי בני אדם ונותנת לכולם את אותה חשיבות, העצמית. ובאמת המנייה מתייחסת אך ורק אל העצם, ואילו השם מתייחס סוף סוף לשם פרטי הקשור לאדם פרטי.
- מניין כשלעצמו – עצם הנשמה קודם התלבשותה. שם – הנשמה המלובשת בגוף. "להודיע חיבתן" – העבודה העיקרית היא העבודה ב"כחות הגלויים", והקב"ה רוצה "להודיע חיבתן", לגלות ולעורר את כוחות הנשמה העצמיים. "מנאן בשמותם" – המנייה המורה על העצם היא דוקא דרך השם שמורה על השליחות הפרטית בכוחות הגלויים של הנשמה הזו. ומשום כך המנייה בשמותם היא דוקא כשהם יורדים למצרים, כשהנשמה יורדת למצרי הגוף והנפש הבהמית ששם היא זקוקה "להודיע חיבתן", לגלות את כוחותיה הנעלמים בחיים הפשוטים. גם כשהגוף נמצא בגלות – העובדה שהנשמה לא נמסרה בגלות משנה את החיים הגופניים שלו.
- המנייה היא לא רק "בחייהן" אלא גם "במותם" – כי גם כשהנשמה שבה למעלה, היא מעוררת חיבה מיוחדת בעצם הנשמה – בעקבות העבודה למטה.
