אחד ממאמריו המפורסמים של אדמו"ר הזקן הוא המאמר המכונה "דער פרומער וארא" ('וארא' הדתי-מאוד). ב'לוח היום יום' מספר הרבי שאדמו"ר הזקן היה רגיל לחזור עליו אחת לשלוש שנים, ובכל פעם ופעם היה אומר אותו כמעט באותה הלשון. הצמח צדק אמר על כך – כך ב'היום יום' – שבכל פעם היה זה "אור חדש".
המאמר שנלמד היום משנת תשי"ב מבוסס על המאמר הזה (ברשימות של חסידים מאותם הימים מצויין כי במשך אמירת המאמר בכה הרבי מאוד).
תוכן המאמר:
- הגאולה תבוא ע"י תשובה – וצריך להבין: מדוע יש הכרח בתשובה, גם כשאין חטאים, על מנת להביא את הגאולה?
- רעיון התשובה מבוסס על כך שכל נשמה מקושרת עם השם בעצמו, ועל כן היא יכולה לשוב אליו – והשאלה נשאלת: איך יכול אדם מוגבל, נשמה בגוף, "לשוב" אל עצמותו ומהותו של בורא העולם?! תשובה: השם נתן לנו את התורה והמצוות, שמצד אחד הן רצונו וחכמתו יתברך, ומצד שני הן התלבשו בעולם הזה כך שכל אחד יכול לקיימן – ובאמצעותן אפשר לשוב אל הקב"ה בעצמו.
- המצוות נקראו לבושים כיון שהנשמה מתלבשת בהן כדי להגיע אל האין סוף. וכדי להגיע באמת לביטול מוחלט, צריך האדם להיות "בא בימים", לקיים את כל המשימות הכרוכות בכל יום מהימים שנתנו לו מן השמים. *בעיה: כאשר אדם לא זוכה לבוא עם כל ימיו בשלמות – כיצד הוא יוכל להתאחד עם האין סוף? עצה: הבושה הפנימית שמגיעה מהתחושה שככל שאני 'בסדר' הרי כשחשים את קרבת השם, ההרגשה היא בושה. וכמשל ילד שנדחה מלפני אביו – שדוקא זה גורם לו 'להילחם' על הקשר עם אביו. וכך דוקא הבושה גורמת ליהודי לגלות את אהבתו המוצפנת לאלוקות בכל מחיר.
- "כי נער ישראל ואוהבהו" – לפעמים בשעה של אהבה גלויה, מתנהג היהודי כמו 'נער'. אבל "ממצרים קראתי לבני" – בשעה של ריחוק מתגלה הקשר הפנימי. "גלות מצרים" – התנהגות מדודה על פי דרישות המינימום ההלכתיות, ומזה מגיע לנפילה של ממש בפגם הברית ועד לכך שמטמאים אותו בעל כרחו. "יציאת מצרים" – תחושת המרחק מאלוקות שגורמת ליהודי בושה, ומכך את הרצון להילחם להישאר "בני".
- התשובה שנובעת מהריחוק – גם היא מביאה להתקשרות הנפש בעצמות ומהות, כמו מי שעובד בדרך "הרגילה" של "בא בימים". ואף ישנה מעלה בהתקשרות שע"י התשובה על ההתקשרות של "בא בימים".
- הגילוי לאבות היה לפי ערכם ולכן היה "בא-ל שדי", ממלא כל עלמין. בעקבות גלות מצרים הגילוי הוא של שם הוי', בלי גבול.
- התשובה והבושה שמביאים את האדם לגלות את ה'בני' שבו, שהוא שלא לפי כוחותיו ועבודתו, וזו בחינת "ירושה" שכן הוא לא לפי ערך המקבל, אלא מצד יחסו אל המוריש בלבד. "מורשה" גם מלשון "ראש", כי ההתקשרות לרבי מועילה לגילוי שם הוי' גם אצל אנשים פשוטים. "וידעתם כי אני הוי'" – על ידי כל זה תהיו מקושרים עם שם הוי' דלעילא.
