האם פעם תהיתם מה הערך האמיתי של מעשה אחד קטן? סיפור מרטיט מימי השואה מלמד אותנו שיעור עמוק על משמעותם של חיינו ועל הכוח הגלום בכל מעשה מצווה, אפילו הקטן ביותר.

חלום מן העבר

היה זה בבוקר חג הפסח, לפני 45 שנים. עקיבא שטיינברג, ניצול שואה מקהילת "חוג חתם סופר" בבני ברק, ניגש חיוור ורועד לאדמו"ר ממכנובקה. "חלמתי חלום מבהיל," סיפר בהתרגשות, "ראיתי חבר ששהה איתי במחנות העבודה הנאציים ונרצח שם, ובפיו בקשה שאינני יודע איך להגיב לה."

הסיפור שגולל היה מדהים. בחודש אדר תש"ה (1945), עבדו הוא וחברו ר' אריה עבודת פרך בבית חרושת לפחמים. למרות התנאים הקשים, ר' אריה לא שכח כי חג הפסח מתקרב ותהה כיצד יקיימו מצוות אכילת מצה. "הבא ליטהר מסייעין בידו," אמר בנחישות.

באותם ימים, מטוסי בנות הברית הפגיזו מחסן חיטה גרמני והחיטה התפזרה על פני השטח. בהזדמנות זו אסף עקיבא שני חופנים, אחד עבורו ואחד עבור חברו. בימים הבאים מצא אבנים כבדות לטחינת החיטים, וביום ה' בניסן הצליח להכין מצה כשרה במאמץ רב.

כשהחביא את המצה מתחת לחולצתו בדרך חזרה למחנה, הבחין בו אחד השומרים. "מה אתה מחביא?", צעק ובעט בבטנו עם נעליו החדות. שברי המצה התרסקו, ורק כזית אחד ניצל. זה היה האוצר היחיד שנותר להם לליל הסדר.

בקשה מפתיעה ומחיר כבד

בליל הסדר, פנה ר' אריה לעקיבא בתחנונים: "הפרוסה שייכת לך, אתה מצאת את הגרעינים ואתה חטפת את המכות, אבל אני מוכרח לטעום מצה." הוא הציע עסקה: "אני אוכל את המצה ואתה תקבל את שכר המצווה. שכר אדיר של 'לפום צערא אגרא' – וכמה הצטערת על המצה הזו!"

עקיבא הסכים בלב כבד ומסר לו את המצה. ימים ספורים לאחר מכן, בזמן שר' אריה התפלל בהתרגשות את תפילת החג, ירה בו השומר והוא נרצח על קידוש השם.

והנה, 33 שנים לאחר מכן, הופיע ר' אריה בחלומו של עקיבא. הוא אמר כי במשך כל השנים הללו התייסר בשמים על הפסד שכר המצווה. אמנם היה הסכם ביניהם, אך עתה, בעולם האמת, הוא יודע להעריך את גודל השכר ומבקש שעקיבא יעביר לו את הזכות.

"האם לוותר לו?" שאל עקיבא את האדמו"ר בחרדה, "אני מסרתי נפש וגוף על המצה ולמה להפסיד? אבל מבהיל לסרב לנשמה שמטריחה את עצמה מהעולם ההוא עד לעולם הזה."

הערך האינסופי של העולם הזה

האדמו"ר ענה ברכות: "33 שנים עברו, זכית לברך אלפי ברכות בשנים הללו, הנחת תפילין ושמרת שבתות ועוד תמשיך לעשות בשנות חייך. ואילו ר' אריה המיוסר הי"ד לא נותרו לו הזדמנויות."

ואז הוסיף בדמעות מילים שמהדהדות בעוצמה: "נתאר לעצמנו, מדובר על קדוש שבקדושים, איש טהור שמת על קידוש ה' בייסורים, הוא נמצא במקום הכי נשגב ונעלה, אבל כדאי לו לעזוב הכול, לרדת לעולם הזה ולהתחנן על שכר מצווה אחת. ואילו כאן מתגלגלות מצוות בהישג יד – האם מסוגלים להעריך זאת?!"

סיפור מרטיט זה מדגים באופן חד את המסר העמוק שביקשנו להבין: הערך האינסופי של כל רגע בעולם הזה. נשמה טהורה, הנמצאת במקום הנעלה ביותר בעולמות העליונים, מוכנה "לרדת" כדי לזכות בשכר של מצווה אחת שנעשתה כאן, בעולם המעשה.

הכוח שבברכה אחת

עיקרון זה משתקף בסיפור נוסף שמגיע ממש מימינו. חיים גנז, סופר סת"ם מבני ברק ששכל את ילדתו הקטנה, הלך לנחם את שכניו שישבו שבעה על בנם מנחם אשר זקבך, מהרוגי אסון מירון. על השולחן ראה ברכונים, והם סיפרו שמנחם הקפיד לברך ברכת המזון מתוך הכתב והציעו למנחמים לקבל זאת לעילוי נשמתו.

ארבעה שבועות לאחר מכן, הקפיד חיים למצוא ברכון כדי לברך, ומצא אחד עם כתב אשורי מודפס. הוא התאמן בהעתקת נוסח ברכת המזון מהברכון ליריעת קלף. זמן קצר אחר כך, נכנס חבר ואמר שיש יהודי המחפש סופר סת"ם. חיים הראה את יריעת הקלף שזה עתה כתב, והלקוח התרשם מאוד.

לבסוף התברר שהלקוח, יהודי מבורו פארק, החליט לכתוב ספר תורה לכל אחת ממשפחות הרוגי מירון, ובחלקו של חיים עלה לכתוב את הספר לעילוי נשמתו של מנחם אשר זקבך – אותו בחור שההקפדה שלו על ברכת המזון הביאה להשתלשלות המאורעות המופלאה הזו.

המסר העמוק: בכל רגע יש הזדמנות

הסיפורים הללו מעבירים מסר ברור: בעיני הקב"ה, כל רגע בעולם הזה, כל מעשה מצווה, כל ברכה וכל מאמץ – הם בעלי ערך שאין לו שיעור. דווקא בעולם הזה, עולם של הסתר פנים ובחירה חופשית, יש ערך עליון לכל מעשה טוב.

כשאנו מתמודדים עם שאלות קיומיות כמו "למה לחיות?", הבה נזכור את ר' אריה, את מנחם אשר, ואת המצוות והברכות "המתגלגלות בהישג יד" סביבנו. אלפרד נובל זכה בהזדמנות נדירה לראות את מורשתו מחייו ולתקנה. אנחנו זוכים להזדמנות זו בכל יום מחיינו.

החיים אכן אינם קלים תמיד, וכדברי רבנו הזקן: "החיים הם 'לא נוחים', אך הם 'טובים מאוד'". בכל רגע טמונה הזדמנות ליצור ערך נצחי, לבנות את "הדירה לו יתברך בתחתונים", ולהביא אור למקום שאין בו אור. זהו ה"טוב מאוד" שראה הקב"ה בבריאת העולם, וזוהי המשמעות העמוקה של חיינו.