איסור בשר בחלב אינו עומד לבדו. הוא חלק ממערכת רחבה של שלושה איסורי תערובת בין מוצרים חיוביים שכל אחד לעצמו הוא מותר: בשר בחלב, שעטנז וכלאיים. התורה אוסרת חיבורי כלאיים בכל רבדי הטבע: בדומם, צומח וחי.
בעולם הדומם נאסר לתפור שעטנז צמר ופשתים בבגד ובשר בחלב, בעולם הצומח נאסר להרכיב כלאיים מצמחים שונים, ובעולם החי נאסר לחבר בעלי חיים שונים – אם על ידי הרכבת זרעם ואם על ידי חרישה בשור וחמור יחדיו.
אולם כאן מגלים עובדה תמוהה ומפליאה: האיסורים הללו אינם זהים. התורה יוצרת מדרג ברמת החומרה של שלושת האיסורים הללו ומחלקת ביניהם בצורה מפורשת: שעטנז הוא הכי קל, בשר בחלב עומד באמצע, ואילו בכלאיים מחמירה התורה בצורה מוחלטת.
איסור שעטנז מתבטל לחלוטין במקום מצווה: כשם ששעטנז אסור בבגדי חולין, כך באותו תוקף מחייבת התורה לעשות בגדי כהונה דווקא שעטנז. כמה מבגדי הכהונה בבית המקדש היו צריכים להיעשות מתערובת צמר ופשתים ולמשל, האבנט שלבשו הכוהנים על מותניהם היה שזור מארבעה חוטים: פשתן ועוד שלושה חוטי צמר צבועים בתכלת, ארגמן ותולעת שני. מנגד, ההיתר הוא רק בשעת העבודה, אבל מחוצה לה עליהם להסיר מיד את האבנט כמו בשאר בגדי חולין.
לגבי איסור בשר בחלב מוצאים דרגה שניה: מדרש מכילתא מעלה מחשבה שאולי יתבטל האיסור בעבודת המקדש ולכן בשר קודש שנגע בחלב לא ייאסר. והמכילתא נדרש למצוא פסוק לשלול זאת. זאת רמה שנייה: לולי הפסוק היינו מתירים עירוב בשר בחלב במקום מצווה ולמעשה הפסוק אוסר.
ואילו לגבי כלאיים לא מצאנו אפילו מחשבה להתיר כמו להביא קורבן מבהמת כלאיים. והתמיהות צצות: מה בכלל יסוד ההתנגדות למצבי תערובת? למה תערובת לצורך מצווה מותרת? ולמה המדרג – בשעטנז כן, בבשר בחלב אולי, ותערובת כלאיים ממש לא?
ההסבר לכך טמון בהבנת מהותם העמוקה של איסורי התערובת. בעיית כלאיים ובשר בחלב משקפת קונפליקט והתנגשות העומדים במרכז חיינו: העובדה שהעולם מורכב מכוחות שונים ומנוגדים זה לזה. הקב"ה ברא את העולם בעשר ספירות, עם עשר תכונות שונות זו מזו ולכן העולם מורכב מכוחות שונים והופכיים.
שני הניגודים הללו באים לידי ביטוי בצמר ופשתים, בשר וחלב ושור וחמור: צמר הוא לבן, פשתן הוא (נוטה ל)אדום. חלב הוא לבן, נוזלי ונשפך, בשר (בקר) הוא אדום ומוצק. חלב נוסך רוגע ושלווה (עד כדי הירדמות) ואילו בשר מייצר תאווה ותשוקה לפרוץ גבולות. צבע החלב, לבן, מעניק תחושת מרחב, בניגוד לצבע האדום, שיוצר תחושת צפיפות. וכך מובא לגבי כלאי שור וחמור: החמור הוא רגוע ואדיש, בעוד שהשור הוא סמל הגבורות, זועם ולוהט.
מה עושים עם הניגודים בעולם? כיצד מצליחים לחיות בתוך פערים וויכוח? כאן יש שתי דרכים לפתרון: "שעטנז" או "בשר בחלב" ו"כלאיים": שעטנז פירושו לחבר בין הפכים מוחלטים, לקשור את החסד וגבורה לעגלה אחת ולתת לעגלה הוראה להתקדם. בשר בחלב פירושו לבשל את שתי הגישות ביחד, להכחיש ולדכא את שתיהן עד שתיווצר דעה שלישית שהיא לא זה ולא זה. "כלאיים" זה מיקס עוד יותר עמוק, חיבור ברמת הזרע והגנים שיוצר יצירה חדשה לגמרי.
אוסרת התורה את שני הפתרונות: לא לחבר בין הפכים קיצוניים – מה שיגרום למחלוקת קבועה, ולא להכחיש ולדכא את ההפכים – מה שיגרום ליצירה חדשה שהיא לא זה ולא זה. שכן כוחנו בנבדלותנו. כוחה של הבריאה היא ברבגוניות שלה, בגיוון שלה ובפערי הדעות והגישות שבה.
מה כן מותר ואפילו מצווה? יש חריג אחד: שעטנז בעבודת המקדש. שעטנז הוא רק חיבור חיצוני ולא מהותי כבשר בחלב ובטח לא ככלאיים. וכאן אומרת התורה שבעבודת המקדש, כלומר, בין אנשים שבטלים לקב"ה ומוכנים ללמוד אחד מהשני, הם מאמינים שבכל דעה יש מעלה ויתרון והם מוכנים להקשיב ולהעשיר את עצמם – צריך להיות חיבור כזה.
אי אפשר להושיב את שמאי והלל באותה ישיבה, כל אחד צריך להקים את "בית הלל" ו"בית שמאי" ולשגשג בתורה לפי הבנתו, אבל האידיאל הוא לשבת יחד מעת לעת ולהעשיר מההבנה של הזולת. חיבור חיצוני בין דעות מנוגדות חייב להיות, אבל רק חיבור כזה שישמור על המקוריות של כל אחת מהגישות כשלעצמה.
