יום הולדת – חגיגה נחמדת ומשמחת. כך כותב הבן איש חי בפשטות: "יש עושים את יום הלידה ליום טוב, וסימן יפה הוא, וכן נוהגים בביתנו".
אולם שאלה מתבקשת עולה מיד לנוכח דבריו: מהו המקור לכך בתנ"ך או בכתבי הראשונים? אדרבה, האיזכור היחיד של הנושא בתנ"ך הוא על "יום הולדת את פרעה", ומכאן ניתן ללמוד לכאורה שמדובר במנהג גויי לחלוטין.
יתרה מכך, בית הלל ובית שמאי נמנו וגמרו ש"טוב לו לאדם שלא נברא משנברא" – ואם כן, מה יש לחגוג את העובדה שהגענו לעמק הבכא הזה? כך צועק אכן החכם מכל האדם: "טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הוולדו".
המדרש מסביר את הטענה של שלמה המלך בעזרת משל נפלא: "ביום שנולד, אין יודעים מה מעשיו [ומה יש לשמוח], אבל כשמת, מודיע מעשיו לבריות [וראוי לשמוח]. משל לשתי ספינות שהיו פורשות לים הגדול, אחת יוצאת מן הלמין [נמל] ואחת נכנסת ללמין. זו שיוצאת, היו הכל שמחין בה, וזו שנכנסת, לא היו הכל שמחין בה. היה שם פיקח אחד ואמר: חלופי הדברים אני רואה, זו שהיא יוצאת מן הלמין, אין צריכים לשמוח בה, שאין יודעין באיזה פרק היא עומדת ומה ימים מזדווגין לה ומה רוחות מזדווגות לה. אבל זו שנכנסת ללמין, הכל צריכין לשמוח, לפי שיודעים שנכנסת בשלום ויצאה בשלום מן הים."
לכן טען האדר"ת (רבי אליהו דוד רבינוביץ, רבה של ירושלים וחמיו של הרב קוק): "בכל לבי כעסתי על המברכים אותי ביום הולדתי… ומרגלא בפי מעודי, שלא מצאנו שמחת יום הולדת בספרינו הקדושים רק בלידת פרעה לבד. ודבר זה אינו לרוח עם קדוש המקובל אצלינו. ונוח לו שלא נברא משנברא, וא"כ למה נשמח ביום הולדתנו בטרם ידענו שהועלנו בבריאתנו? ורק צדיקים יכולים לשמוח, אבל אנחנו מה חיינו מה מעשינו ומה צדקותינו?!".
אולם, עיון נוסף בדברי חז"ל מעלה כי אין הדברים כך, אלא יום הולדת היה מאז ומתמיד יום סגולה משמעותי. כמה ראיות לכך:
באשר למשכן, מובא במדרש שהקמת המשכן הושלמה בכ"ה כסלו, אך למעשה ה' הורה להמתין עם חנוכת הבית עד תאריך יפה ובעל מזל – והוא ראש חודש ניסן, משום שבחודש זה נולד יצחק אבינו.
בדומה לכך מובא לגבי חנוכת בית המקדש: "משנעשה הבית בירח בול [חשון] היה נעול י"ב חודש, והיו הכל ממלמלים על שלמה לומר, לא בנה של בת שבע הוא והיאך הקב"ה משרה שכינתו על מעשה ידיו? והקב"ה חשב לערב שמחת בית המקדש בחודש שנולד בו אברהם, בירח האיתנים זה חודש תשרי… וכן אתה מוצא במלאכת המשכן, שבכ"ה בכסלו נגמר מלאכת המשכן והיה מקופל עד אחד בניסן. והיו ישראל ממלמלים על משה… שמא דופי אירע בו. והקב"ה חשב לערב שמחת המשכן בחודש שנולד בו יצחק [בליל פסח]".
נמצינו למדים שיום הולדת הוא יום סגולה גדול, עד שאפילו המשכן והמקדש היו זקוקים לכך. יתירה מכך: הזכות של יום ההולדת היא גדולה כל כך, עד שהיא משפיעה על כל החודש ולא רק על יום ההולדת עצמו, ולכן הקמת המשכן הייתה בר"ח ניסן, אף שלידת יצחק הייתה בליל פסח.
אולם הזכות של יום הולדת מגיעה לשיא בסיפור המיוחד של נס פורים. המגילה מספרת שהמן הפיל פור "מיום ליום ומחודש לחודש" כדי לבחור את הזמן הכי חסר מזל לישראל. הגורל נפל על חודש אדר והמן שמח שמחה גדולה, כיוון שבו מת משה רבינו, אך כדברי הגמרא: "לא היה יודע, שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד", ומבאר רש"י: "כדאי הלידה שתכפר על המיתה".
ועל כן, זכות הלידה של משה בשבעה באדר השפיעה על כל החודש, עד שבגמרא נאמר: "משנכנס אדר מרבים בשמחה", וכן: "איש ישראל שיש לו דין עם נכרי, יתחמק ממנו בחודש אב, שרע מזלו ויימצא לפניו באדר שבריא מזלו".
אבל מדוע באמת יום הולדת הוא יום סגולה? מה הסוד שטמון בו?
מקור מרתק מופיע בתלמוד הירושלמי בהקשר של מלחמת עמלק. העמלקים הצליחו להכות בישראל לאחר יציאת מצרים, ומסביר הירושלמי את סוד כוחם: "רבי יהושע בן לוי אומר: עמלק היה מתעסק בכשפים. מה היה עושה? היה מעמיד חיילים ביום ההולדת שלהם, משום שלא במהרה אדם נופל ביום ההולדת שלו. משום שאז המזל השולט ביום ההוא – עוזר לו! מה עשה משה? עירבב את המזלות, כדי שהמזל ההוא לא יועיל לאותו אדם."
עמלק ידע סוד חשוב: ביום ההולדת של אדם, מזל הלידה שלו גובר והוא מקבל תוספת כוח משמעותית. ניתן לומר כי זהו יום המזל שלו. לכן העמיד חיילים ביום ההולדת שלהם מתוך כוונה שהמזל יסייע להם במלחמה. ואכן לא נותרה למשה ברירה אלא לשנות את מהלך המזלות בשמים.
המשמעות העמוקה של הדברים היא שהיום הזה הוא כעין לידה חוזרת וכמו התחלה חדשה של החיים. כשם שהאדם קיבל מאלקים כוחות משמעותיים בעת היציאה לדרך, הוא שוב מקבל מאלקים כוחות גדולים כאלו בכל שנה מחדש.
מעניין לציין, שאם נשים לב נראה שאנו משתמשים במונח "יום הולדת" ומדגישים את הלידה עצמה, וזאת בשונה ממנהג הגויים שמביאים עוגה עם מספר נרות המציין את מספר השנים שחלפו בעולם. כיוון שהגויים חוגגים את ההישגים שהאדם השיג במהלך חייו, ואילו אנו מדגישים דווקא את רגע הלידה החוזר, עם התגברות הכוח והעוצמה כתוצאה מכך.
כך מבאר הרבי מליובאוויטש: "ביום ההולדת בכל שנה מחדש, לא רק נזכרים על המאורע דהלידה, אלא יתירה מזה – בו ביום חוזר ונשנה (מעין ודוגמת) עניין הלידה. והמקור לזה בדברי הירושלמי על מעשה עמלק וכו'.
"וההסברה בזה – על פי האמור שביום ההולדת חוזר ונשנה עניין הלידה, ולכן כשם שבלידתו קיבל חיותו על ידי המזל שנולד בו, הרי גם ביום הולדתו בכל שנה, חוזר ונשנה המשכת חיותו ממזל זה ובאופן שמזל זה עוזר לו, עד לעזר באופן של התגברות, מזלו גובר".
המשמעות היישומית היא מרחיקת לכת: "ההוראה המודגשת בשם 'יום הולדת' ולא במספר השנים שמלאו לו, שאין להתחשב במעמדו ומצבו הקודם… דמכיוון שזה עתה נולד ונעשה בריה חדשה… מובן שכל ענייניו מתחילים מחדש".
מעניין לציין כי אותו עניין של התגברות המזל ביום הלידה, מופיע גם לגבי הרבדים האחרים של הטבע: הדומם והצומח. על האש נאמר בתשובות הרשב"א שטבעה לרתוח יותר במוצאי שבת, משום שאז היא נבראה. ועד"ז מובא במשנה במסכת גיטין, שביום הולדת הענבים (היום שבו יצא הפרח בפעם הראשונה), הם נוטים יותר להחמיץ.
אמנם במשך שנים רבות, גדולי ישראל לא הדגישו את מעלת יום ההולדת, אך הבעש"ט עשה עניין גדול מיום ההולדת שלו ונהג לערוך התוועדות מדי שנה בח"י אלול. הרבי מליובאוויטש הסביר כי הדבר נובע מכך שדווקא הדור שלנו זקוק במיוחד לתוספת הכוח הזו של "יום הולדת".
וכדי להכיל את ההזדמנות הגדולה של היום הזה, קבע הרבי כמה מנהגי יום הולדת כמו התוועדות חברים, עליה לתורה, אמירת פרק התהלים המתאים לשנה החדשה, נתינת צדקה ביום זה, והוספה בלימוד התורה.
נסיים במשל חסידי נאה: מעשה בעגלון שהיה מוביל משאות ממקום למקום. וכיוון שהעבודה הייתה קשה, הוא החזיק נער צעיר בתור עוזר וההסכם ביניהם היה, שהוא נותן לעוזר שתי ארוחות ביום. פעם הגיע צום שבעה עשר בתמוז, והוא לא קנה לנער אוכל. הנער היה תמים ובור ולא הבין למה הסעודה מתעכבת. הוא חיכה בבוקר והמתין בצהריים ולא היה. רק בערב הגיעה הארוחה המיוחלת.
למחרת, העגלון העיר אותו כרגיל בחמש בבוקר, אך הוא סירב לקום. הוא סינן מבין השמיכות, שהוא לא קם יותר לעבודה, עד שהעגלון מתחייב לו להחזיר את הארוחות כסדרן.
חייך העגלון ואמר: "מה שהיה אתמול — היה אתמול. היום זה יום אחר לגמרי…".
יום הולדת הוא יום לומר לעצמנו: מה שהיה אתמול היה אתמול. עכשיו זו לידה חדשה וחיים חדשים.
