אחת התופעות האנושיות המוכרות היא הנוסטלגיה, התרפקות על העבר. געגוע לימים קודמים שכמותם לא יהיו. התחושה הזו משקפת לעתים מציאות אמיתית, אך צריך להודות שיש בה גם משהו נוח: היא פוטרת מההתמודדות עם ההווה הלא קל… פעם הכל היה אחרת ולך תשנה את המציאות.
אולם נדמה שבתחום אחד, הנוסטלגיה משקפת בעיה אמיתית: רבים חשים שאנו נמצאים בנקודה חריגה על פני ההיסטוריה היהודית, שמרגישה כמו התמעטות ההנהגה. יהודים קמים בבוקר ושואלים איפה בעלי החזון שהיו בעבר? היכן דמויות הענק שיטלטלו אותנו עם מסר חדש ומשמעות מרעננת לדבר ה' ביום הזה? נדמה כי אנו נפרדים מאנשים גדולים שלא משאירים כמותם עוד.
כשמסתכלים אחורה למאות השנים האחרונות רואים שבכל דור שתל הקב"ה דמויות פלאים שהציבו ייעוד מבעבע לדור: מהפכת הקבלה, התפתחות ההלכה ע"י פוסקי השולחן ערוך ונושאי כליו, התגלות החסידות של הבעש"ט, התעצמות המוסר בליטא, העלייה לארץ, מהפכת הכוללים, השליחות, החיבורים בין חלקי העם, ההתיישבות וכו'. והיום נדמה כאילו קפא העולם על שמריו.
הדבר המדהים הוא, שההרגשה הזו הייתה קיימת מאז ומעולם. לא מדובר בתופעה דמיונית או חדשה, אלא כך היה תמיד: הולך ופוחת הדור. בכל דור מביטים אחורה ואומרים 'איפה ישנם עוד אנשים כמו הגדולים ההם'? כך נקבע חוק טבע מראשית ימי הבריאה: ירידת הדורות. בכל דור פוחתת איכות ההכרה הרוחנית וכל דור מביט אחורה בענווה ויודע שהוא לא יגיע לרמת הדור הקודם.
במסכת שבת מובאים דברים נוקבים: "אם ראשונים בני מלאכים – אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים".
ההבנה הזו מחלחלת גם לעולם הלימוד וההלכה: ככל שהפרשן קדום יותר, כך סמכותו גדולה, וככל שהפרשן מאוחר יותר, כך קטן כוחו לחלוק על הדורות הקודמים. בעוד שהמדע מאמין שככל שחולפים הדורות, הידע מתקדם ונעשה מדויק, היהדות גורסת להיפך: דור מאוחר אינו זוכה לרמות התגלות רוח הקודש של הדורות הקודמים. לכן הרמב"ם אינו חולק על הגמרא, האמורא אינו חולק על המשנה, התנא מקבל כאקסיומה את דברי הנביא והנביא מרכין ראשו בפני משה רבינו.
והשאלה המהדהדת היא לאן זה הולך? מה משמעות היובש שמאפיין את הימים הללו? הנה מקור מדהים בו הרבי מליובאוויטש בעצמו מתייחס לתהיית ההתמעטות הרוחנית מדור לדור: "אם ענין הגלות הוא רק כפרה על החטאים, היה צריך להיות שחושך הגלות יקטן במשך הזמן, כיון שבמשך הזמן התכפרו חלק מהחטאים והעונות. ולפועל רואים שככל שחולף הזמן, הגלות מתחזקת ופוחת גילוי האלוקות. בתחילת הגלות היה גילוי בדמות התנאים, אחר כך האמוראים, וככל שחולף הזמן, ההעלם האלוקי מתעצם וכמעט אין הרגש אלוקי".
אלא שהרבי מאיר אור עמוק על התופעה ונותן לה משמעות חיובית: התורה דורשת הרבה יותר מקיום ומילוי פקודות. הקב"ה רוצה שנצמח, שנבער בעצמנו, שהאש האלוקית תפרוץ מתוך הלב והמוח שלנו ולא בגלל כבלים שנקשרו אלינו מבחוץ. זה מודגש בפירוש רש"י על המילים "להעלות נר תמיד" בפרשת תצווה: "שתהא שלהבת עולה מאליה". ובשפה חסידית: "עבודה בכוח עצמו".
הקב"ה רוצה הרבה יותר מתלמידים, הוא רוצה מנהיגים. לא רק כאלו שמצייתים בהכנעה, אלא כאלו שנאבקים בשבילו, שמה שבוער בו בוער בהם. שהאינטרסים שלהם עצמם הופכים להיות זהים לשלו. מערכת יחסים אמתית היא כזאת שבה בני הזוג הופכים להיות אחד, שכל אחד מדבר מגרונו של הזולת וההנאות של אחד הן אלו שמגשימות את רצון רעהו.
ומה לעשות, אדם צומח רק כשהוא מגיע לנקודת התמודדות וחייב לבחור בעצמו. כשהוא אינו מוצא את המורה לידו וחייב לקבל את ההחלטה בעצמו. אדם לא יכול להתפתח כל עוד הוא מקבל הוראות.
אחרי הכל, מי שידע זאת הכי טוב היה משה בעצמו: הוא למד על בשרו שהתלמיד צומח רק כשהוא מתרחק מהרב ונאלץ לבחור. רגע השיא בחיי משה היה כשירד מהשמיים במוצאי יום הכיפורים עם הלוחות השניות שקיבל מה'. התורה מתארת כי "קרן אור פני משה", משה כאילו נולד מחדש והתעלה מדרגת "איש" ל"איש האלוקים". פניו האירו באור יקרות והאור היה כה מסנוור ועוצמתי עד שהיה עליו לשים מסווה כשדיבר עם ישראל.
אבל למה פניו בהקו רק כשירד עם הלוחות השניות? והרי הלוחות הראשונות היו קדושות ונעלות פי כמה? הראשונות היו "מעשה אלוקים" שנחצבו מאבן ספיר שתחת כיסא הכבוד ואילו השניות היו מעשה ידי משה מאבן גשמית שצמחה באוהלו על הקרקע?
התשובה כבירה: הלוחות הראשונות ניתנו לו בתור תלמיד, אבל הלוחות השניות ניתנו לו בתור מנהיג, לאחר שקיבל החלטה! הלוחות ניתנו בעקבות העובדה שברגע המבחן העצום של חייו, כשירד עם הלוחות הראשונות וראה את העם מפזז סביב העגל, והוא הבין את המשמעות של נתינת הלוחות בשעה זו אשר תקבע את המחויבות שלהם לה' ותגזור עליהם כליה — בהחלטה של רגע משה מסר נפשו בשביל ישראל ושבר את הלוחות לרסיסים.
ואדם משתנה רק כשהוא יוצר, הוא אינו משתנה כל עוד הוא מקבל. עם כל הגילויים הנעלים להם זכה משה עד עכשיו, אבל הוא היה בבחינת "תלמיד", הוא קיבל תורה אבל התורה עוד לא שיקפה אותו (כביכול). היה פער בין הגוף הגשמי שלו ובין המסרים שקיבל. ואולם לאחר שפעל ביוזמה עצמית ועשה צעד משמעותי משלו, פרץ מקרבו כל מה שקיבל קודם — ופניו זהרו באור יקרות.
כמובן שהעובדה שהדורות הקודמים גדולים מאיתנו נותרת בעינה, אבל בה בעת אנו מוזמנים לראות בשינוי המצב אתגר והזדמנות. כל ההיסטוריה של עם ישראל – מאז מתן תורה ועד היום הזה – היא התפתחות הבחירה האישית של כל אחד. התהליך שאנו עוברים מאז מתן תורה הוא צמצום הדרגתי של הנוכחות האלוקית המורגשת, לטובת צמיחה אישית של כל אחד מישראל. (כמו אבא שזז הצידה בכדי לאפשר לילד להתבגר, להתנסות ולהוכיח את עצמו).
תחנה ראשונה: מתן תורה, היינו סוערים ונסחפים אחרי הגילוי האלוקי וקיבלנו תורה מתוך כפייה.
תחנה שנייה: ההליכה הראשונה לגלות בבל ואז הגזרה הנוראה של המן, שחייבה כל אחד לשאול את עצמו מיהו ומהו. ועדיין עמדו במרכז מנהיגי ענק כמרדכי ואסתר שעוררו את הניצוץ היהודי.
התחנה השלישית: היציאה לגלות הארוכה אחרי החורבן השני, בה התפרקנו לקהילות ובודדים, כפי שהגיע לשיא בזמן רדיפות הקומוניסטים במאה הקודמת. כאן הבחירה האישית עלתה עוד מדרגה.
התחנה המאתגרת ביותר היא זו שהתפתחה בשבעים-שמונים השנים האחרונות כשהגענו לארצות הרווחה. בעולם החדש לא רודפים אותנו, אבל יש לכך צד נוסף: הדת והרוח איבדו את מקומם ואיש לא מתעניין בנו. לא רודפים אותנו גם בגלל שאיננו מעניינים איש. ומול התעצמות החילוניות וערכי האינדיבידואליות — אנו מוזמנים להתמודדות מסוג חדש.
ואולם זו כמו הקודמות, אינה מעידה או תאונה במהלך ההיסטוריה, אלא מהלך מכוון של "וייקחו אליך… להעלות נר תמיד": ההזדמנות של יהודי לגלות את ניצוץ משה שבו ולהפוך להיות משה בעצמו, עד שיאירו שבעת הנרות מערב עד בוקר, בגאולה האמתית.
אנו מוזמנים לראות את התמעטות הרוח לא כבעיה אלא כהזדמנות. יש משהו מפחיד במצב שבו הגדולים מתמעטים, אבל יש גם פוטנציאל גדול – וזה השלב שבו כל אחד מאיתנו יכול וצריך לבחור באופן עצמאי לקחת אחריות, להוביל ולהאיר את נר התמיד שבנשמתו.
