בשיעור היום נעסוק בנושא מרכזי בעבודת ה' שלנו – הקשר בין התפילה לבין הקרבנות. אחרי חורבן בית המקדש, כאשר בטלה עבודת הקרבנות, קבעו חז"ל את התפילה כתחליף מרכזי לעבודת הקרבנות.
נלמד היום מקורות מגוונים מחז"ל שיאירו את הנושא מזוויות שונות, ונראה כיצד התפתחה תפיסת התפילה הן כתחליף לקרבנות והן כערך עצמאי חשוב. נבחן גם את המחלוקת האם התפילות נתקנו כנגד הקרבנות או שמא קדמו לקרבנות והיו קיימות עוד מימי האבות.
נבקש להבין לא רק את ההיבט ההיסטורי של התפתחות התפילה, אלא גם את המשמעות העמוקה של הרעיון ש"ונשלמה פרים שפתינו", ואיך זה משפיע על תפיסת התפילה בימינו.
סיכום השיעור:
- התפילה כתחליף לקרבן – "ונשלמה פרים שפתינו": בהיעדר בית מקדש וקרבנות, התפילה והעיסוק בהלכות הקרבנות משמשים כתחליף לקרבנות ממש, ו"מעלה עליהם כאילו הקריבו".
- התפילה כערך עצמאי – "חביבה תפילה לפני הקב"ה מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות": התפילה אינה רק "ברירת מחדל" בהיעדר מקדש, אלא גם בזמן המקדש היה לה ערך עצמאי גבוה, ואולי אף גבוה יותר מהקרבנות עצמם.
- תפילה כרחמי – "צלותא רחמי היא": לתפילה יש אופי של בקשת רחמים ותחנונים, ולכן יש בה גמישות וחלות עליה הלכות שונות מאלו של הקרבנות.
- מקור התפילה – האם התפילה נתקנה כנגד הקרבנות או שמא יסדו אותה האבות? מסקנת הגמרא היא שהאבות יסדו את התפילות, והחכמים אחר כך קבעו את זמניהן בהתאם לזמני הקרבנות.
- התפילה כמחזור טבעי – תפילות היום מקבילות למעגל היום הטבעי ולשינויים המתרחשים בו, ומבטאות את תחושות האדם במעברים הללו.
- כבר בזמן המקדש, התפילה הייתה חלק בלתי נפרד מעבודת ה', ושימשה הן כליווי לעבודת הקרבנות והן כעבודה עצמאית. אנשי המעמד היו מייצגי הציבור שתפקידם היה להתפלל ולכוון בזמן הקרבת הקרבנות.
- כיום, בהיעדר בית המקדש, התפילה היא הדרך המרכזית שלנו לעבודת ה', והיא משלבת בתוכה הן את מימד ה"קרבן" – הקרבה עצמית וקירוב לה', והן את מימד ה"רחמי" – פנייה אישית ובקשת רחמים מהקב"ה.
- ה"דברים" שאנו לוקחים עימנו – תפילותינו – הם הקרבן שכל יהודי יכול להביא, בכל מצב ובכל זמן, והם חביבים ומקובלים לפני הקב"ה כקרבנות ממש. יהי רצון שתפילותינו תתקבלנה ברצון, ושנזכה לראות בבניין בית המקדש במהרה בימינו.
