זה היה בהתכנסות חגיגית בבית מדרשו של הבעש"ט. החברייא קדישא, תלמידיו הגדולים ציפו לשמוע את דבריו, אך הצדיק היה שקוע בעצמו. הבעש"ט נראה מודאג וקודר, כאילו גזירה חמורה מתחוללת בעולמות העליונים. התלמידים ניסו לשיר ניגון שמח, אך הבעש"ט נותר מכונס בעצמו.
לפתע נכנס לחדר יהודי בשם דוד, הוא היה פשוט, אדם שעובד קשה בעמל כפיים ומעולם לא בלט. ברגע שהבעש"ט הבחין בו הוא חייך חיוך גדול. היה נראה שהוקל לו. הבעשט הורה לתלמידים לנגן ניגון שמח והם הבינו כי בזכות נוכחותו של ר' דוד, דחה הצדיק את הקטגוריה על עם ישראל. אחרי שיצא האיש מהחדר, אמר הבעש"ט משפט מופלא: "היהודי הזה עמד בניסיון בו לא עמד אדם מאז שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח".
והוא סיפר: ר' דוד הוא איש עני ואביון. הוא עמל לחטוב עצים ולמכור אותם בפרוטות. אבל יש לו חומרה אישית, מין 'שיגעון דקדושה'. הוא נדבק אל מצוות אתרוג בסוכות וכל השנה חוסך מלחמו כדי לזכות באתרוג יפה לחג. מדובר בדבר לא רגיל, משום שבמדינות הקרות (כמו רוסיה ופולין) אי אפשר לגדל אתרוגים ויש להביאם ממקומות אחרים, מה שמייקר אותם מאוד. ולכן נהגו הציבור לברך על אתרוג ציבורי משותף בבית הכנסת, אך ר' דוד הקפיד לחסוך ולקנות לעצמו אתרוג פרטי.
השנה האחרונה הייתה קשה במיוחד עבור ר' דוד. החורף היה קפוא והוא לא היה מסוגל לצאת אל היער. כמוהו, האיכרים לא עבדו בחורף וכשהגיע הקיץ והוא רצה למכור את העצים, לאנשים לא היה מה לשלם. האווירה בביתו הייתה מדוכדכת. הוא לא קנה בגדים לילדים ולא כיבד את סעודות השבת והחג. כך חלפה השנה בייסורים, אך במוצאי יום הכיפורים, ר' דוד לא וויתר. גם בשנה הקשה הזו הצליח לחסוך מעט פרוטות במסירות נפש ולהחביא במקום סתר, שאשתו לא תמצא אותם.
למחרת יום הכיפורים יצא כדרכו אל העיר הגדולה לקנות אתרוג. אמנם לא יפה כמו בשנים הקודמות אבל אתרוג כשר לברכה. הוא חזר הביתה בערב החג בלב מתרונן ונרגש. "זכיתי גם השנה לעמוד בניסיון ולתת לקב"ה את המתנה". הוא נכנס עם השקית המרשרשת הביתה והניח אותה נלהב על השולחן. אשתו חשבה שאולי קנה לה מתנה לחג אחרי השנה הנוראה שהייתה. היא פתחה בהתרגשות את השקית ומצאה שם אתרוג. "אתה לא מתבייש?! אתרוג חסר לך?! לא יכולת לברך על האתרוג של הרב?!" בזעמה נטלה את פיטם האתרוג ותלשה אותו. האתרוג יצא מכלל ברכה.
והיהודי הזה הרים את העיניים ואמר: "ריבונו של עולם, אם כך אתה רוצה – יהיה ככה לטובה".
סיפור זה ממחיש את התובנה היסודית במידות: השיפור האמיתי מגיע מתוך התמודדות עם אתגרים בחיי המעשה. ר' דוד נדרש לבלום את הכעס וההאשמה כלפי אשתו ברגע קריטי, והצליח. לא בשל התבוננות פילוסופית עמוקה, אלא בזכות כוח ההכלה והקבלה שפיתח במהלך חייו.
לאחר שהבנו את מהות המידות וחשיבותן, נשאל כיצד עושים זאת? איך אפשר לדבר עם אנשים לחוצים ועייפים כמונו על הצורך לשלוט בהתפרצות זעם או להרגיע קנאה צורבת ולוהטת?
הרבי מליובאוויטש הציג גישה מהפכנית: שינוי פנימי מתמקד בחלק הנמוך, המעשי. הוי אומר שהמפתח לשינוי הלב – נמצא במעשים. אל לנו לנסות לשנות את הרגשות עצמן, לעולם לא נעשה זאת. תמורת זאת עלינו להתמקד בחלק המעשי של המידה וכך – גם אם לא נצליח להתהפך לגמרי ואדם כעסן לא יהפוך להיות רחום – אבל במעשה, דיבור ומחשבה נשיג ניצחונות.
הבה נהפוך את זה לשיטה מעשית: אדם שסובל מנטייה לכעס, עליו להחליט (כפי שמובא באגרות אדמו"ר) כי הוא ממתין שעה או טוב יותר, לילה שלם, עד שמביע בדיבור את כעסו. הוא לא ממהר לפרוק את כעסו, אלא מתרחק מהמקום המרגיז, מחפש הסחות דעת כלשהן ולא עוסק בכך בשעה הקרובה. כך שאף אם לא טיפל בכעס עצמו, אך בולם את הביטויים המעשיים שלו.
או אדם שסובל מנטייה לגאווה, יקבל על עצמו לארח בביתו אנשים קשי יום או לכבד אותם בצורה מיוחדת — ואחרי המעשים נמשכים הלבבות. או אדם שמקנא במישהו אחר והקנאה גורמת לו לשנוא את אותו אדם, יפעל בניגוד לקנאה שלו ויקפיד ללחוץ יד לאותו אדם ולהעניק לו יחס מכבד.
הדברים מפורשים בלשון הרמב"ן באגרתו: "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס". היינו שהטיפול בכעס מתחיל מהמעשים ולא מהתבוננות עמוקה בשלילת וחומרת הכעס.
סיפור מעניין מתאר כלה שביקשה עצה מהרבי מליובאוויטש. היא עומדת שבוע לפני חתונתה אך שוקלת לבטל את האירוע. היא אדם חסר סבלנות, אימפולסיבי ומהיר תגובה ולכן היא חוששת כי תפגע בבעלה במהלך החיים המשותפים. הרבי שלל את הכיוון והציע הצעה פשוטה שתפתח בה את מידת הסבלנות: התנדבי שעה בשבוע בגן ילדים לתלמידים לקויי למידה והפעילות המעשית איתם, תלמד אותך סבלנות. הדיבור בטון רגוע ושקט, החזרה באוזניהם על אותם מסרים – ישחררו אותך מהאימפולסיביות.
מקרה נוסף מספר על נערה שלא התקדמה בשידוכים. הוצמדה לה תווית של אגואיסטית והצד השני חשש להתקדם אתה. הרבי ייעץ לה פתרון מעשי פשוט: בכל ארוחה בחדר האוכל במוסד בו למדה, תיטול את הצלחת המרכזית ותחלק ממנה לחברותיה. לפני שנוטלת לעצמה — תדאג לאחרים. אם תעשה זאת שוב ושוב באופן קבוע – תלמד את טעמה הנפלא של הנתינה.
הרב חיים גוטניק שימש שנים רבות כרב הצבא האוסטרלי והיה מכונה באופן לא רשמי כ"רבה הראשי של אוסטרליה". הוא היה נואם דגול שהופיע בפני קהלים רבים ומגוונים. פעם התלונן הרב גוטניק בפני הרבי מליובאוויטש אודות תחושה קשה שמציקה לו: הוא נואם במקומות רבים, מן הסתם דרש כבר אלפי דרשות בחייו, אך הוא חש שהעבודה שלו אינה מייצרת תוצאה. אנשים מתפעלים ואומרים: "איזה רב מדהים, איזו אינטליגנציה", אך חוזרים הביתה ושוכחים מהן. "הדרשות אינן נושאות פרי!".
הרבי ענה כך: א. מקובלנו שדברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב ולכן כשאתה תדבר בכנות ובהתלהבות, סוף סוף הדברים יפעלו פעולתם. ב. אם ברצונך לראות תוצאה מוחשית שתוכל להיווכח בה בעיניך, תשלב בסוף כל דרשה הוראה מעשית לפעולה. ואפילו אם זאת תהיה רק הוראה קטנה ומינימאלית ביחס לערכים הגדולים עליהם דברת.
הרב גוטניק חזר לאוסטרליה ובשבת הבאה התקיים אירוע חשוב בבית הכנסת. האולם היה מלא במאות אנשים, רובם כאלו שאינם פוקדים את המקום והרב גוטניק דיבר בפאתוס על מעלת השבת. בסוף הדרשה אמר כך: "אתם בטח תוהים מה תוכלו לקחת מהשיחה, הרי רבים מכם אינם שומרים שבת. ברצוני להציע דבר כזה. זאת תהיה טובה גם עבורכם וגם הקרדיולוג שלכם יסכים איתי: אל תכניסו סיגריה לפה בשבת. גם אם בחרתם ללכת למשרד בשבת, אך לפחות יום אחד בלי עישון".
בשבת הבאה, באמצע התפילה, נכנס אדם לבית הכנסת. זה היה אדם מבוגר ששרד את השואה ובעקבות הכאב שעבר, נטש את דרך התורה והמצוות. אפילו ביום הכיפורים לא תמיד הופיע להתפלל. הוא המשיך והופיע גם בשבתות הבאות, עד שהרב גוטניק ניגש ואמר: "נהדר לפגוש אותך, אך אני תוהה מה גרם לך להתחיל לפקוד בקביעות את בית הכנסת?"
"הייתי כאן באותה שבת בה דיברת על המנוחה ביום השביעי והצגת את הבקשה שלך: לא לעשן בשבת. בשבת אחריה הלכתי אל המשרד לעבוד ובכדי לנקות את הראש, הדבר הראשון שעשיתי היה לשלוח את היד לעבר חפיסת הסיגריות. ואז אמרתי: רגע, הרב ביקש טובה אישית: לא לעשן בשבת. אז לא עישנתי. השפתיים החלו להציק לי ואז אמרתי: רגע, אתה לא מעשן כי שבת היום ואתה יושב במשרד?! החלטתי ללכת לבית הכנסת. זאת הייתה השבת ההיא שהופעתי באמצע התפילה. האווירה הייתה חברית ונהדרת והחלטתי לבוא גם בשבת אחריה וגם בשבת שאחריה. ומי יודע, אולי יום אחד אעשה גם קידוש אחרי שאחזור מבית הכנסת"…
זה לא סתם סיפור, זאת גישה שלמה. שינוי נבנה מצעדים קטנים וממוקדים, לא מהצהרות גרנדיוזיות. שינוי אמיתי מתחיל ממעשה קטן אחד שחוזרים עליו שוב ושוב, עד שהוא הופך להיות טבע שני.
בימי ספירת העומר, כשאנו עסוקים בתיקון המידות, עלינו לאמץ גישה מעשית זו. במקום לשאוף לשינוי דרמטי ומיידי של האישיות כולה, נתמקד בפעולות קטנות וספציפיות שביכולתנו לבצע. לדוגמה, אם אנו רוצים לפתח את מידת החסד, נוכל להתחייב למעשה חסד יומי קטן, כמו לחייך לאדם זר, להרים שקית אשפה שהושלכה ברחוב, או לשלוח הודעת עידוד למישהו שזקוק לה.
הדרך לשנות את מידותינו אינה בניסיון לעקור אותן מהשורש, אלא בהכוונתן למסלולים חיוביים, צעד אחר צעד. זהו תהליך הדרגתי אך משמעותי, שעם הזמן מביא לשינוי אמיתי ועמוק בנפש.
