האדם מורכב ממה שהוא אוכל. זה לא רק שהמזון מעניק כוח ובונה את הרקמות, אלא מרכיב את האישיות עצמה. המחשבות שלנו, הרגישויות שלנו ואפילו הגישה לחיים מושפעת מהאוכל שאנו אוכלים. יין גורם התרוממות הרוח ונביעת המוחין, קפאין מעורר ריכוז ואילו אלכוהול משבש את הריכוז, חלב קר נוסך רוגע ואילו בשר אדום מעורר תשוקה ותיאבון.

לפי השקפה זו, בשר בעלי חיים הוא לא טוב לאדם היהודי. יהודי אמור להצטיין ברגישות רוחנית, הוא אמור לייצג את השכינה העליונה ואילו בשר בעלי חיים מקרב אל הטבע יותר מאל השמים. האדם שאוכל בעלי חיים הופך להיות קצת בהמה וחיה בעצמו. הבשר הוא מגשם, הוא משרה אדישות, קהות חושים, אכזריות וגסות כמו הבהמה והחיה עצמם.

למאכלות האסורות יש השפעה רחבה יותר מרוב העבירות. התוספות במסכת שבת (יב,ב) מביאים חילוק מעניין בין סוגי עבירות: "לגבי רבי ישמעאל שהטה את הנר בשבת, ולגבי יהודה בן טבאי שהרג בשוגג עד זומם… לא מקשים והרי הקב"ה אינו מביא תקלה אפילו על בהמתם של צדיקים… שכן לא מקשים כך בשום מקום רק לגבי אכילת איסור שהוא גנאי לצדיק ביותר".

כלומר, בעוד שצדיק יכול להיכשל בשוגג בעבירות חמורות כמו חילול שבת או טעות בהלכה, הקב"ה שומר במיוחד שצדיק לא ייכשל באכילת איסור. הרמ"א (יורה דעה פא,ז) אף פסק שיש להיזהר לא להניק תינוק מאישה שאוכלת נבלות וטרפות, משום שמאכלי הטריפה מחלחלים בגופו וגורמים נזק ארוך טווח.

האמירה הגדולה ביותר שהביאה היהדות לעולם היא "כל מעשיך לשם שמים". יהודי מנהל מסכת רצופה של חיי קדושה. כל חייו הם משימה אחת גדולה: אין נקודה אחת שאינה קשורה עם האלוקים ותפקידו ליצור הרמוניה של התקרבות, ולהתקדש בכל רגע.

באופן עמוק יותר, מוסבר בקבלה וחסידות כי האכילה היא רגע שיוצר שינוי עמוק במאכל עצמו. העולם בנוי באופן מפתיע: עולם הטבע מורכב מארבע שכבות – דומם, צומח, חי ומדבר, ובאופן מפתיע, השכבות העליונות ניזונות ומתקיימות מהתחתונות. האדם ניזון מהחי והצומח שתחתיו, החי ניזון מהצומח שתחתיו, והצומח מתקיים מהמים והאדמה שתחתיו.

התורה מתארת בפירוט את סימני הטהרה של בעלי החיים הכשרים לאכילה: "כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסת, מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו" (ויקרא יא,ג). משני סימנים אלו – פרסה שסועה והעלאת גרה – נמצא את רשימת עשר החיות והבהמות הטהורות שמותר לאכול.

מדוע דווקא שני סימנים אלו נבחרו כמסמנים את החיות הטהורות? מה עומד מאחורי ההבחנה הביולוגית הזו? מלבד ההסברים הפשוטים שראינו, שבעלי חיים הנושאים סימנים אלו הם שלווים יותר ופחות אכזריים, יש בסימנים אלו גם משמעות סמלית עמוקה המלמדת על דרך החיים היהודית הראויה.

רגש הוא ביטוי שלך ואילו החוקים הם התורה שלו. הרגש הוא התפשטות הנפש של האדם, הוא חוויה נהדרת, אבל הוא אינו מטפס מעבר לאדם עצמו. מנגד, החוקים הקטנים והמגבילים לפעמים, הם החבלים ששלשל הקב"ה מלמעלה כדי להתחבר אתו. ככל שיטפס האדם למעלה מצידו, הוא יישאר בתוך העולם שלו, ודווקא החבלים ששלשל הקב"ה מלמעלה, הם אלו שמרימים את האדם מעבר לעצמו וגודרים אותו בקשר של קדושה.
כל אחד יודע שהרבה יותר קל ללגום כמה כוסות ולהתגלגל בניגון חסידי מאשר לקום בזמן ולחשוב בריכוז קטע חסידות לפני התפילה. כי רגש הוא התפשטות טובה, בעוד שחוקים הם קבלת מלכות.

מדי בוקר היו הכוהנים אוספים גחלים בוערות מחוץ להיכל, מכניסים אותם לתוך הקודש ומבעירים את עשבי הקטורת על מזבח הזהב. הריח והארומה היו מתפשטים בחלל הבית. נדב ואביהוא התכוונו לעשות מלאכתם ככהנים, אבל הייתה זו "אש זרה אשר לא ציווה אותם" והם נפלו ומתו.
והתמיהה עצומה: מה קרה? איזו אש זרה הביאו? הרי עשו מלאכתם? ואם טעו חמורות במשהו ולכן נחשב להם כאש זרה, מדוע אנשים גדולים כמותם הגיעו לטעות כזו?

המיאוס מפני החזיר הוא כה עמוק עד שחז"ל קבעו (בבא קמא פב) שאסור לגדל אותו בתחומי ארץ ישראל. הוא אסור ב"בל יראה ובל ימצא…" כמעט כמו חמץ בפסח. בהתאם לכך קבעה הכנסת את "חוק החזיר", לפיו אסור לגדל אותו בערי הארץ (למעט יישובים נוצריים). יצוין שעם ישראל מתאחד סביב המיאוס מפניו ואפילו מסעדות טרפה מתביישות לנקוט בשמו והמציאו שם מכובס: 'בשר לבן'.

אולם בא רבי חיים בן עטר, "האור החיים הקדוש", בפירושו לפרשת שמיני ומטיל פצצה: הוא מביא מדרש האומר שאיסורו של החזיר הוא זמני בלבד, ולעתיד לבוא עתיד לחזור ולהיטהר ולהיות מותר באכילה. המהפך הזה רמוז בשמו: "חזיר" מלשון "חזרה", שכן טומאתו זמנית והוא עתיד לחזור לקדושה.

בלב החיים היהודיים עומדת שאלה יסודית: מה חשוב יותר – הרגש הפנימי או המעשה החיצוני? האקסטזה הרוחנית או קיום המצוות הפשוט? ההתלהבות והדבקות או הציות הדייקני להלכה? שאלה זו אינה תיאורטית גרידא, אלא נוגעת לליבת חיי היום-יום של כל יהודי ויהודי.

פרשת שמיני מספקת שתי דוגמאות מקוטביות המאירות את הסוגיה מזוויות שונות: מחד, סיפורם הטרגי של נדב ואביהוא, בני אהרן, שבערה בהם אש האהבה לה' עד שהקריבו "אש זרה אשר לא ציוה אותם"; ומאידך, הרמז המפתיע שמוצא האור החיים בפסוקים על החזיר, שאף שהוא טמא עתה (יש לו פרסה שסועה אך אינו מעלה גרה), עתיד הוא לחזור ולהיטהר לעתיד לבוא.בלב החיים היהודיים עומדת שאלה יסודית: מה חשוב יותר – הרגש הפנימי או המעשה החיצוני? האקסטזה הרוחנית או קיום המצוות הפשוט? ההתלהבות והדבקות או הציות הדייקני להלכה? שאלה זו אינה תיאורטית גרידא, אלא נוגעת לליבת חיי היום-יום של כל יהודי ויהודי.

פרשת שמיני מספקת שתי דוגמאות מקוטביות המאירות את הסוגיה מזוויות שונות: מחד, סיפורם הטרגי של נדב ואביהוא, בני אהרן, שבערה בהם אש האהבה לה' עד שהקריבו "אש זרה אשר לא ציוה אותם"; ומאידך, הרמז המפתיע שמוצא האור החיים בפסוקים על החזיר, שאף שהוא טמא עתה (יש לו פרסה שסועה אך אינו מעלה גרה), עתיד הוא לחזור ולהיטהר לעתיד לבוא.