יש מילים שלא מוציאים אותן מהפה. הן מסמלות גועל ודחייה עד שאפילו לא מגלגלים אותן על השפתיים. ראש וראשון הוא בעל החיים שחי בתוך הטינופת והופך לסמל הטומאה. הגמרא נמנעת מלהזכיר אותו בשמו ורק נוקבת ברמז: "דבר אחר".
המיאוס מפני החזיר הוא כה עמוק עד שחז"ל קבעו (בבא קמא פב) שאסור לגדל אותו בתחומי ארץ ישראל. הוא אסור ב"בל יראה ובל ימצא…" כמעט כמו חמץ בפסח. בהתאם לכך קבעה הכנסת את "חוק החזיר", לפיו אסור לגדל אותו בערי הארץ (למעט יישובים נוצריים). יצוין שעם ישראל מתאחד סביב המיאוס מפניו ואפילו מסעדות טרפה מתביישות לנקוט בשמו והמציאו שם מכובס: 'בשר לבן'.
אולם בא רבי חיים בן עטר, "האור החיים הקדוש", בפירושו לפרשת שמיני ומטיל פצצה: הוא מביא מדרש האומר שאיסורו של החזיר הוא זמני בלבד, ולעתיד לבוא עתיד לחזור ולהיטהר ולהיות מותר באכילה. המהפך הזה רמוז בשמו: "חזיר" מלשון "חזרה", שכן טומאתו זמנית והוא עתיד לחזור לקדושה.
האור החיים מדקדק זאת מתוך הפסוקים. פרשת מאכלות אסורות מתחילה: "זאת החיה אשר תאכלו… כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסת מעלת גרה בבהמה" (ויקרא יא,ב-ג).
הגמרא (חולין נט) לומדת מלשון הפסוק שכל בעל חיים בעולם שהוא "מפריס פרסה" (יש לו פיסוק ורווח בין שתי אצבעות הרגל) הוא בהכרח גם "מעלה גרה" (בולע את העשב ללא לעיסה ואחר כך מעלה את העשב שוב לפיו לשם לעיסה וטחינה חוזרת). ולכן למעשה אין צורך לחפש שני סימני טהרה, אלא מספיק לבדוק סימן אחד: אם הוא מפריס פרסה, הוא בהכרח גם מעלה גרה וכשר לאכילה.
אולם אחרי ארבעה פסוקים מוציאה התורה בעל חיים אחד מהכלל: "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושסע שסע פרסה והוא גרה לא יגר – טמא הוא לכם" (שם יא,ז).
התורה מדגישה כי החזיר הוא בעל החיים היחיד שמפריס פרסה אבל אינו מעלה גרה, ולכן טמא.
וכאן עולה השאלה: למה ממתינה התורה ארבעה פסוקים עם ההבהרה? הרי מישהו יכול לטעות בינתיים ולחשוב שגם החזיר כשר משום שיש בו את סימן הטהרה העיקרי? האור החיים מוצא כאן רמז מהפכני: "ואולי ממה שלא הוציא מן הכלל סמוך להודעת הכלל [ורק אחרי ארבעה פסוקים], רמז שאפילו החזיר בכלל [ההיתר], על דרך דברי רבינו בחיי בשם התנחומא: 'למה נקרא שמו חזיר? שעתיד לחזור להיות מותר'."
כמובן, הקושיה הראשונה שעולה היא: איך יתכן שמצווה מהתורה תתבטל? מבהיר האור החיים בהמשך הפסוקים כי החזיר יעבור התפתחות לעתיד לבוא ויהפוך להיות "מעלה גרה". וזהו שמדגישה התורה "והוא גרה לא יגר", כלומר, החזיר אסור רק בתנאי ובאותה תקופה שלא יעלה גרה.
"והוסיף 'והוא גרה לא יגר', פירוש תנאי הוא הדבר, כל זמן שהוא לא יגר הוא טמא, אבל לעתיד לבא יעלה גרה ויחזור להיות מותר. ולא שיישאר בלא גרה ויותר, כי תורה לא תשונה."
השאלה העצומה היא: למה דווקא החזיר? מה סוד ההישארות שלו? אם אנו במצב רוח של קבלת חברים חדשים לאגודה, מדוע שאר בעלי החיים הטמאים לא יעברו מוטציה כזו וייטהרו?
אכן מפרשים רבים חולקים על האור החיים ושוללים את 'חזרת החזיר'. רבי שמואל יפה, מחבר פירוש "היפה תואר" על מדרש רבה, כותב כי המדרש הזה לא היה ולא נברא, ואחד הפרשנים כתב אותו בדרך הלצה. אבל עובדה היא שהמדרש מובא ומצוטט בספרים רבים והפליאה גדולה.
הרבי מליובאוויטש מציע פירוש עמוק לסוגיה זו: החזיר הוא בסדר ברגליים, אבל לא בסדר בראש. הוא התברך בסימן הכשרות של הפרסת פרסה ברגליים, אבל לא זכה לסימן הכשרות של מעלה גרה שהוא בחלק העליון של הגוף.
בכך הוא משל לאדם שברמתו האינטלקטואלית והרגשית אינו מזוכך, הוא אינו חווה חוויות רוחניות גבוהות ואינו מזדהה לחלוטין עם כל מעשה שהוא עושה. אבל הוא מקפיד לקיים הכול במעשה. בין כשיש לו חשק ללכת לבית הכנסת ובין כשאין – הוא הולך. סדר היום שלו הוא הלכתי לחלוטין, כי זה מה שעושים יהודים.
וכאן בא המסר הכביר של התורה: בעל חיים כזה ישוב ויטהר. בסופו של דבר, הרגליים ינצחו את הלב ויוליכו גם אותו למקום הנכון. נדרשת הרבה קבלת עול בשביל עוד תפילה שגרתית ועוד תפילה שגרתית, אבל החוקים הם המסגרת שלו, שקבע הקב"ה, ולכן בסופו של דבר הם מרימים את האדם מעבר לעצמו ויחזירו אותו להיות "כשר".
כך מבאר הרבי: "'מפריס פרסה' מורה שהמעשה בפועל (רגל) הוא כדבעי ובריבוי, אלא שחסר אצלו הבירור והזיכוך ('לא גרה'). ולכן אף שמעלתו פחותה ממעלי הגרה שהם מזוככים יותר, אבל כיון שהמעשה שהוא העיקר הוא כדבעי, ולעתיד לבוא עתיד גם ליטהר (מעלת הזיכוך) יהיה בשלמות (משא"כ זה שמזוכך יותר אבל חסר במעלת המעשה שהוא העיקר)."
דוגמה לכך היא סיפור על אדם שהיה בתחתית המדרגה הרוחנית, אבל כיוון שהייתה לו קביעות פשוטה של קשר לתורה ומצוות, הדבר החזיק את ילדיו. הוא הקפיד להדליק נרות חנוכה בכל שנה, ואף שלא ידע את הטעמים העמוקים או לא הרגיש התרגשות מיוחדת, הוא פשוט עשה זאת כי כך אביו לימדו. בנו, שגדל לראות את אותה הדלקה יבשה, הרגיש בכל זאת שיש משהו חשוב באותו מעשה, מה שהוביל אותו בסופו של דבר לחקור ולהתקרב ליהדות.
משל אחר לעניין זה מובא בספרי חסידות: בכל מצווה יש "גוף" ו"נשמה". הגוף הוא המעשה עצמו, והנשמה היא הכוונה והרגש שמאחוריו. אדם יכול לקיים את המצווה בגופה בלבד, ללא הנשמה שבה, וזהו בבחינת "מפריס פרסה" בלי "מעלה גרה". אבל עדיין, המעשה עצמו הוא העיקר, כי הוא זה שיוצר את החיבור עם רצון ה'. ולכן, בסופו של דבר, האדם ש"מפריס פרסה", שמקפיד על המעשים אפילו בלי הרגשה, ישוב ויטהר.
בהשקפה זו יש נחמה גדולה למי שמרגיש "יבש" רוחנית, למי שקיום המצוות הוא עבורו יותר חובה משמחה. המסר הוא שאם אדם ממשיך לקיים, אם הוא עושה את המוטל עליו גם כשאינו מרגיש, בסופו של דבר גם הרגש יבוא. "יגעת ומצאת תאמין" – היגיעה במעשה תביא בסופו של דבר למציאת האור הפנימי.
ראוי להשוות את הרעיון הזה עם חטאם של נדב ואביהוא, שמייצגים את הקוטב ההפוך: הם היו מלאי רגש והתלהבות ואהבת ה', אבל חסרו את המחויבות למעשה הדייקני. הם העדיפו את ה"מעלה גרה" על פני ה"מפריס פרסה", את הרגש על פני המעשה. ולכן נפלו.
זהו פרדוקס מרתק: דווקא החזיר, שמסמל את המעשה ללא הרגש, סופו להיטהר. בעוד שאלו שהם כולם רגש ללא מחויבות מעשית, עלולים ליפול. כמובן, האידיאל הוא השילוב של שניהם – מפריס פרסה ומעלה גרה כאחד – קיום המצוות בדקדוק יחד עם הרגשה והזדהות פנימית.
אולם בחיינו היומיומיים, כשאנחנו מתמודדים עם תקופות של יובש רוחני, של קושי להרגיש ולהתלהב, המסר של "חזרת החזיר" הוא מעודד במיוחד: המשך לעשות, המשך לקיים, גם כשאינך מרגיש. כי המעשה הוא המפתח שבסופו של דבר יפתח גם את שערי הרגש והאמונה.
בעולמנו המודרני, שבו אנחנו כה מורגלים לחפש "חוויות" ו"רגשות" ו"משמעות", ולעתים מזלזלים במעשים "טכניים" או "פורמליסטיים", הרעיון של "חזרת החזיר" מזכיר לנו שלפעמים העקביות במעשה היא חשובה יותר מכל תחושת התעלות חולפת. שגם אם אדם מרגיש "מנותק" או "יבש", אם הוא ממשיך לקיים מצוות ולפעול לפי ההלכה, בסופו של דבר הוא יתחבר מחדש, יטהר ויתקדש.
ואולי זהו גם המסר לדורנו: בתקופה שבה רבים מהיהודים מנותקים מהמסורת, מהשורשים, מהתחושה העמוקה של היהדות, אך עדיין מקפידים על מצוות מסוימות או נמשכים לקיים מנהגים יהודיים בסיסיים – יש תקווה. כי גם הפעולה הפשוטה ביותר, אפילו ללא הבנה והרגשה עמוקה, היא זרע שבסופו של דבר יצמיח אילן שלם. כי המעשה הוא שמחבר אותנו לאלוקים, והחיבור הזה, גם אם אינו מורגש, בסופו של דבר ישוב ויתגלה.
וזהו אולי הסוד העמוק ביותר של "חזרת החזיר": שהכל, בסופו של דבר, חוזר לטהרתו ולקדושתו המקורית. שאין יהודי אבוד, ואין מעשה טוב שהולך לאיבוד. שבסופו של יום, כל מה שנראה כ"טמא" וכרחוק, ישוב ויתקרב, יטהר ויתקדש, ויזכה לגילוי אור ה' בגאולה השלמה.
