הרשל'ה נכנס העירה כשהוא עייף ורעב. הוא התעניין היכן יוכל לקבל ארוחת ערב חמה, וכולם הפנו אותו לביתו של הגביר תוך שמזהירים אותו כי הלה קמצן מושבע. הרשל'ה הקיש על דלת בית הגביר והציג את עצמו כמי שבא מוורשה, עיר הולדתו של הגביר. בתוך רגע הופיע המשרת בדלת ואמר כי בעל הבית ישמח לפגוש אדם שהגיע מעירו האהובה שאותה עזב לפני 40 שנה.
הרשל'ה נטל ידיו וקירב את קערת הלחם הלבן. העשיר שאל: "נו, מה נשמע בוורשה? מה עם ר' יצחק, המלמד האהוב שלמדתי אצלו לפני חמישים שנה?". "חבל ששאלת," אמר הרשל'ה, "הוא מת". העשיר נחרד והרשל'ה קירב אליו את צלחת המרק. "ומה עם דוד, מוכר המכולת שהיה נותן לי סוכריה אחרי הלימודים בבית הספר?". "צר לי," אמר הרשל'ה, "גם הוא מת", וקירב אליו את צלחת העוף. "ושמואל, גבאי בית הכנסת המסור, מה אתו?". "גם הוא מת".
"איך כולם מתו? פרצה מגפה בוורשה?", התפלא הגביר. "כשאני רעב, כולם מתים…"
לחיות זה לאכול – אין חוויה פשוטה ובסיסית יותר מאשר לאכול ולהתמלא כוח ואנרגיה. וכאן עולה השאלה למה התורה מגבילה את אפשרויות האכילה שלנו? מה לתורת ישראל ולענייני תזונה? התורה אוסרת משום מה את אכילת בשר רוב רובם של הבהמות והחיות בעולם ומתירה מינים ספורים בלבד שהתברכו בשני סימני טהרה. מה עומד בבסיס דיני כשרות הבשר?
פרשת "שמיני" קופצת שלב במצוות התורה ועוברת לדבר על החיים עצמם. עד עכשיו עסקנו במה שמחוץ לחיי השגרה – בית המקדש, קרבנות, שבת וחגים – וכל אלו הם רגעים בהם אדם מתנתק מחייו הטבעיים ויוצר מרחב או זמן קדוש. אך החל מפרשה זו מתחילים לדבר על מה שמייחד את היהדות על פני כל הדתות בעולם: העובדה שיהודי חי אחרת. המטבח שלו ייחודי, הוא מדבר בצורה שונה, חיי המשפחה האישיים שלו מתוכננים בצורה מובדלת, וגם חייו החברתיים והעסקיים כוללים הלכות ומצוות רבות.
מכל אלפי הבהמות והחיות שבעולם, התורה מתירה רק בשר עשרה מינים, ומה שמייחד אותם הוא שני סימני טהרה: "כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסת, מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו" (ויקרא יא,ב).
מפרסת פרסה פירושו שלבעל החיים יש סוליה קשיחה בכף הרגל שמאפשרת לו לדרוך על הארץ בלי להיפצע, ואצל כמה בעלי חיים בודדים הפרסה היא חתוכה באמצעה לשתיים, ומתוך הפרסה יוצאות שתי אצבעות הרגל כשבין שתיהן יש הפסק. מעלת גרה פירושו שבעל החיים בולע את האוכל במהירות בלי ללעוס אותו, הוא יורד לכרס ומפורק שם באמצעות חומצות ואחר כך עולה חזרה אל הפה ללעיסה.
מספר בעלי החיים בטבע שנושאים את שני הסימנים הללו הוא בסך הכל עשרה, כמובא במדרש תנחומא: "אמר הקב"ה למשה: עשר בהמות טהורות מסרתי לך: שור, כבש ועז… איל, צבי, יחמור, אקו [יעל], דישון, תאו וזמר".
הדבר העיקרי שמעורר תמיהה הוא: למה דווקא אלה? כיצד צורת הפרסה או אופן העיכול של בעל החיים הופך אותו לכשר? וחשוב מכל – האם יש לדיני הכשרות הללו משמעות בעולם המודרני שלנו?
החתם סופר מציין נקודה חשובה: התורה פותחת בפסוק "זאת החיה אשר תאכלו" ולא בפירוט המאכלים האסורים. לדבריו, משמע מכך "שהראוי שלא לאכול שום בעל חי, ולכן התחיל 'דברו אל בני ישראל לאמור זאת החיה אשר תאכלו' כי ההיתר הוא חידוש".
הרמב"ם, הרמב"ן, האברבנאל והרלב"ג כולם מציעים הסברים לסימני הכשרות הללו, ומתוכם עולה תמונה ברורה: דיני הכשרות נועדו ליצור אדם מעולה ומשובח שמכניס לגופו את המאכלים העדינים והאיכותיים ביותר.
האדם מורכב ממה שהוא אוכל. זה לא רק שהמזון מעניק כוח ובונה את הרקמות, אלא מרכיב את האישיות עצמה. המחשבות שלנו, הרגישויות שלנו ואפילו הגישה לחיים מושפעת מהאוכל שאנו אוכלים. יין גורם התרוממות הרוח ונביעת המוחין, קפאין מעורר ריכוז ואילו אלכוהול משבש את הריכוז, חלב קר נוסך רוגע ואילו בשר אדום מעורר תשוקה ותיאבון.
לפי השקפה זו, בשר בעלי חיים הוא לא טוב לאדם היהודי. יהודי אמור להצטיין ברגישות רוחנית, הוא אמור לייצג את השכינה העליונה ואילו בשר בעלי חיים מקרב אל הטבע יותר מאל השמים. האדם שאוכל בעלי חיים הופך להיות קצת בהמה וחיה בעצמו. הבשר הוא מגשם, הוא משרה אדישות, קהות חושים, אכזריות וגסות כמו הבהמה והחיה עצמם.
זה הרמז הפנימי בכך שהתורה נוקטת בביטוי "טומאה" ו"טהרה", שכן ישנם בעלי חיים שמשרים בנו רוח גסות, אטימות ואכזריות, בעוד שהיהודי אמור להיות יצור איכותי ורגיש מבחינה רוחנית.
ובכל זאת, למרות הבעיה הבסיסית באכילת בעלי חיים, בחרה התורה להתיר כמה בודדים מהם (אולי משום שהאדם זקוק לכך לחיזוק הבריאות או משום הטעם הרוחני של בירור הניצוצות מהבשר), ולכן בחרה מכלל בעלי החיים בטבע את הראויים והמשובחים ביותר.
שני סימני הכשרות מעידים על נקודה אחת: היות בעל החיים הזה שלו ורגוע, שאינו אכזרי וגס, ואינו פוגע באחרים. בהמות מעלות גרה הן בהמות צמחוניות שאוכלות עשב בלבד ולא טורפות ופוגעות באכזריות בבעלי חיים אחרים. זאת בדיוק הסיבה שהן מעלות גרה, משום שבעשב יש פחמימה הנקראת "תאית" שקשה לעכל ולפרק אותה, ולכן הבהמה עושה זאת בשני שלבים של העלאת גרה.
לדברי האברבנאל, "הבהמות הללו… מזגם יותר שווה, לפי שהם יזונו מהעשב לח ויבש ומפני זה לא תהיינה הבהמות האלו אכזריות וטורפות ולא זדוניות."
בעלי החיים משתמשים בפרסה כדי לבעוט במי שמאיים עליהם, ואולם הפרסה השסועה היא פחות יעילה וממוקדת ולכן בעלי החיים הללו אינם תוקפניים. הרלב"ג מסביר: "המינים שימצאו בהם ב' הסימנים הם היותר משובחים… שהפרסה העגולה היא כלי מלחמה… ואולם הפרסה השסועה איננה כלי להילחם ולזה אלו המינים יותר נאותים."
הרמב"ן מוכיח זאת גם מרשימת העופות האסורים באכילה: כל העופות הללו ניזונים מבשר בעלי חיים ודורסים את טרפם באכזריות, ולכן האדם האוכלם מכניס לתוכו מהאכזריות וקהות החושים שלהם. "כל עוף הדורס טמא, מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס… ונותן אכזריות בלב…".
כעת אנו מבינים את הזהירות היתירה בדיני הכשרות: לא מדובר רק על איסור דתי, אלא על סכנה שמשפיעה ישירות על אישיות האוכל. אי שמירת כשרות יוצרת נזק מערכתי ומקיף שמשפיע על החשיבה והגישה של האדם ולכן הזהירות בה גדולה הרבה יותר מאיסורים אחרים.
התלמוד הירושלמי (חגיגה ז) אף כותב כי שורש הנפילה של אלישע בן אבויה היה כאשר אמו, בהיותה מעוברת אתו, עברה לפני מקום עבודה זרה והריחה מהבשר שהכינו שם ואכלה ממנו, והיה אותו המין "מפעפע בגופו של העובר כנחש" עד שפגע בו בבגרותו. הרמ"א (יורה דעה פא,ז) פוסק כי יש להיזהר לא להניק תינוק מאישה שאוכלת נבלות וטרפות, משום שמאכלי הטריפה מחלחלים בגופו וגורמים נזק ארוך טווח.
בעיר בולוניה באיטליה סיפר הרב דוד בורנשטיין, שליח חב"ד במקום, על זוג מומחי איפור מקליפורניה שפגש ביריד מוצרי קוסמטיקה. הזוג היה רעב מאד, אחרי שלא מצאו אוכל כשר ביריד, והרב הציע להם סנדוויצ'ים מהמזוודה שאשתו הכינה במיוחד ליהודים כמותם. בני הזוג סיפרו בהתרגשות שהם קיבלו על עצמם דווקא את מצוות הכשרות ב"נעילה" של יום כיפור, ולמרות הרעב הכבד שחשו, עמדו בהבטחתם ולא אכלו מהמזון הלא כשר שהיה זמין בכל פינה. הם ראו בהופעתו הפתאומית של הרב עם המזוודה המלאה במזון כשר סימן ברור משמים שהקב"ה מכיר במאמציהם ומסייע להם.
במציאות המודרנית שלנו, כאשר הגבולות בין תרבויות נמחקים והגישה לכל סוגי המזון נעשית קלה יותר, שמירת הכשרות הופכת לא רק לסימן היכר של הזהות היהודית, אלא גם לביטוי עמוק של השקפת עולם – השקפה הרואה באכילה לא רק סיפוק צרכים גופניים או הנאה חושית, אלא חלק ממסע רוחני של הזדככות והתעלות. כפי שני הסימנים – פרסה שסועה והעלאת גרה – היהודי גם מתבדל מהסביבה הגסה ("פרסה שסועה"), וגם מפנים ומעבד את הסביבה החיצונית ("מעלה גרה") בדרכו הייחודית.
