סיפור מפתיע מגלה לנו את הסוד של הכוח המיוחד שיש לכוהנים. בשנת תשכ"א, סטודנט יהודי מאמריקה הגיע לרבי לייעוץ. הוא סיפר שהוא כוהן והוא רוצה להתחתן עם אישה נכרייה שתתגייר. הרבי ניסה לשכנע אותו שזה אסור לכוהן, אבל הסטודנט התקשה להבין למה. אז הרבי הצביע על ארון הספרים ואמר משפט מדהים: "את כל הספרים האלו למדתי ועדיין אין בכוחי להיות כוהן. לך ניתנה המתנה הזאת מאת ה'. נולדת כוהן ועליך להעריך זאת!"
איך זה יתכן? הרבי שלמד את כל התורה, שהיה הגדול בדור, אומר שאין בכוחו להיות כוהן? מה יש לכוהן שאין לגדול הדור?
פרשת נשא מגלה לנו שהכוהנים נושאים סגולה עצמית שלא תלויה בלימוד או בהישגים. הכוהן לא חייב להיות החכם הכי גדול או הצדיק הכי קדוש. הוא קדוש מעצם היותו כוהן. אפילו כוהן שלא יודע הלכה או אפילו כוהן קטן או שוטה – עדיין יש לו כוחות שאין לגדול הדור.
הרמב"ם [טומאת צרעת ט,ב] כותב: "כהן שאינו יודע לראות [נגעי צרעת] החכם רואה ואומר לכוהן: אמור טמא והכהן אומר טמא. ואפילו היה הכהן קטן או שוטה – החכם אומר לו והוא מחליט".
מדהים! אפילו אם הכוהן לא יודע כלום והחכם צריך לומר לו מה לומר, עדיין רק הכוהן יכול להכריז "טמא" או "טהור". החכמה לא עוזרת כאן. זה משהו שנולדים איתו.
אז מה הסוד? התשובה נמצאת בהופעה הראשונה של אהרן הכהן בתורה. כשה' בחר במשה להיות נביא, משה התנגד כי הוא לא רצה לפגוע באחיו הגדול אהרן. ה' השיב: "אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו".
זה המפתח – "וראך ושמח בליבו". אהרן הוא אדם שמסוגל לשמוח עם הצלחת הזולת. הוא לא מקנא, לא כועס, לא חושב "למה דווקא אחי הקטן?". הוא באמת שמח. זה טיפוס נדיר של אדם שיכול להתעלות מעל האגו שלו ולרצות בטובת האחר.
זו התכונה שהפכה אותו לכוהן. ותכונה זו עברה בירושה לכל צאצאיו. הזוהר [ג קמה,ב] מעיד: "לא נמצא כהן שבא מצד הגבורות" – כל כהן הוא בעצם טיפוס אוהב, אכפתי, מעורב.
הגמרא [שבת קלט,א] אומרת: "בשכר 'וראך ושמח בלבו' – זכה לחשן המשפט על לבו". מחמת שאהרן שמח בלב שלם עם הצלחת אחיו, הוא זכה להיות הכוהן הגדול.
בכך מובן למה דווקא כוהנים מברכים אותנו. הברכה צריכה לבוא מאהבה אמיתית. רק מי שבאמת רוצה בטובתך יכול לברך אותך ברכה שפועלת. המהרש"א [סוטה לח] כותב: "ברכת המברך תחול כפי כוונת המברך, וזהו כוונת ברכת כוהנים 'לברך את עמו ישראל באהבה', דהיינו בכוונה, בעין טובה וברצון הלב".
וזה גם מסביר למה רק כוהן יכול להכריז "טמא" על מצורע. כי רק אדם שאוהב באמת יכול לפגוע באדם אחר. רק מי שיודע כמה זה כואב להוציא יהודי מהקהילה, יכול לקבל החלטה כזו. רק איש האהבה מורשה להכריז על יהודי אחר "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו".
הליקוטי שיחות [כז/88] מבאר: "כהן עניינו 'לברך את עמו ישראל באהבה', כהן הוא איש חסד ולכן רק עליו סומכת התורה להכריז על יהודי אחר 'טמא' ולהוציא אותו מחוץ למחנה".
זה הסוד של הכהונה. לא חכמה, לא קדושה מיוחדת, לא הישגים רוחניים. אלא משהו פשוט וקשה יותר – האהבה האמיתית לזולת. הכוח לשמוח עם הצלחת האחר. הכוח לרצות בטובתו יותר מבטובת עצמך.
זה למה הרבי אמר "אין בכוחי להיות כוהן". לא כי הוא לא היה מספיק חכם או קדוש. אלא כי הכהונה היא מתנה שנולדים איתה – מתנת האהבה הטבעית לזולת. וזה דבר שאי אפשר לרכוש, רק לקבל.
יעזור הקב"ה שכולנו נלמד מהכוהנים לאהוב זה את זה באמת, ובזכות האהבה נזכה לכל הברכות, עד שמחת הגאולה האמתית בקרוב ממש.
