מי עושה אירועים במדבר? מי מבזבז אירוע עצום כמתן תורה על השיממון המדברי? הכלל הראשון בטקס הוא לחפש מקום בלתי נשכח, למצוא לוקיישן מרשים שיסחף את החושים ויותיר רושם נצחי. אנשים משלמים פי עשר מהמחיר המקובל כדי להתחתן על המים, למרגלות ההר או בין עצי הירק.
מדוע, אם כן, לא ממתין הקב"ה להגיע לארץ ישראל ואז נותן את התורה על פסגת החרמון, לחופי הכינרת, על מדרגות האמפי של קיסריה או בין הירוק של יער ירושלים?
במיוחד שהקב"ה כן השקיע! הוא כן התאמץ לשלב מוטיבים מרשימים שסוחפים את החושים. התורה מעידה על הקולות והלפידים והעשן שאפף את ההר והעיד על ההתגלות האלוקית שפוגשת את המציאות. כך נהוג בחלק מקהילות ישראל לקשט את בית הכנסת בעשבי ירק בחג השבועות, ואחד הטעמים הוא להזכיר את הנס שאירע על ההר, שפרח בירוק כדי להרשים את הלבבות.
המדרש מספק תשובה ידועה: הקב"ה רצה לתת את התורה במקום ציבורי וחינמי, כדי להפגין את העובדה שהתורה שייכת לכולם ולא עולה כסף לקנות אותה. המכילתא מסבירה: "מפני מה לא ניתנה תורה בארץ ישראל? שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר, לפי שניתנה תורה בארצו, לפיכך לא קבלנו עלינו. דבר אחר, שלא להטיל מחלוקת בין השבטים, שלא יהא זה אומר בארצי ניתנה תורה וזה אומר בארצי ניתנה תורה".
אבל יש כאן מסר עמוק יותר על החשיבות המכרעת של רגע תורני. התורה ניתנה במדבר כדי ללמד שגם כשהאדם במצב של היפך ההרחבה, ועד מצב של מדבר, חייב בתלמוד תורה. ולא שידאג וישתדל ויתעסק בצרכיו ולאחרי זה ילמד תורה ויקיים מצוות, ועל דרך 'לכשאפנה אשנה', כי אם צריך לקבל תורה מיד, במצב בו נמצא.
המדבר הוא המקום הראשון בו היו אחרי יציאת מצרים ואת התורה מקבלים מיד, במקום הראשון, בלי עיכובים. התורה רוצה ללמד שאין סיבה שפוטרת מלימוד התורה. לא מחכים להגיע לארץ ישראל, לא ממתינים להסתדר בפרנסה, אלא מקבלים תורה בכל מצב ובכל זמן.
המשנה באבות מזהירה: "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה". היצר הרע לא יוצא לחופש, וכשם שהוא משגע עכשיו לדחות את הלימוד, הוא יעשה זאת בעוד שעה. ואדרבה, אז יהיה יותר קשה להתגבר עליו, כי עבירה גוררת עבירה ואנו כבר שקועים במלתעות וברשת שלו.
רבינו יונה בשערי תשובה מחדד: "אין ראוי לאחר הלימוד יום או יומיים, כי הנה טרדות העולם אינן פוסקות ואוהב כסף לא ישבע כסף. יותר מזה: כאשר יאחר תיקון נפשו, יקרהו עוון ויכשל בעבירות תמיד, דעבירה גוררת עבירה ויסתבך יותר בסבך עוונותיו".
ישנה הלכה מופלאה בשולחן ערוך: "ואם שמע דבר חידוש בחול המועד, מותר לכתבו כדי שלא ישכח". המשנה ברורה מוסיף: "ואפילו בלא טעם שכחה, כיון שבכל עת ורגע מוטל על האדם לעמול בתורה ולחדש בה כפי יכולתו, אין שייך לומר ימתין עד אחר יום טוב ואז יכתוב החידוש, דאותו הזמן יהיה עליו חיוב אחר לחדש חידושים אחרים".
כולם מכירים את תקנת "הדף היומי", שתיקן הרב מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין. אבל מה עורר בו את ההשראה למהפכה הזו? הוא גדל בעיירה סוצ'אבה בבוקובינה והתגלה מיד בכישרונותיו המזהירים. הוריו הזמינו מלמד מעיר אחרת שילמד עמו. המלמד היה אמור להגיע ביום ראשון והמשפחה ציפתה בדריכות. לפתע הגיע שליח ואמר שהמלמד יבוא רק מחר. אמו של מאירק'ה שמעה ונאנחה בכבדות, "אוי, מה אתה אומר? חבל כל כך!". הילד לא הבין את האסון: "אמא, מה קרה? המורה יבוא מחר?". "אבל מה יהיה על היום הזה", היא ענתה באנחה, והטמיעה בילד הכרה למשמעות הזמן, שאחרי שנים שינתה את העולם היהודי.
מתן תורה במדבר מלמד אותנו שהתורה לא מחכה לתנאים אידיאליים. היא ניתנת במקום הכי לא מתאים כדי להראות שהיא מתאימה לכל מקום. היא ניתנת במקום ציבורי כדי להראות שהיא שייכת לכולם. והיא ניתנת מיד, בלי דיחויים, כדי ללמד שאין זמן לחכות.
