תקופת הקורונה חשפה אמת עמוקה: בית הכנסת והתורה אינם רק חובה עבור היהודי אלא צורך נפשי עמוק. כשנסגרו בתי הכנסת, אנשים התאספו במניינים מאולתרים במרפסות ובחצרות, בניגוד למוסדות אחרים שנסגרו ללא מחאה.
זהו הביטוי למאמר חז"ל "אין בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" – פרדוקס לכאורה, שכן התורה מטילה חובות רבות. אך יש הבדל מהותי בין "חופשי" (פטור מחובות) לבין "בן חורין" (משוחרר למימוש עצמי). כמו ספורטאי שחי בתוך משטר נוקשה אך מממש את עצמו, כך יהודי שלומד תורה מספק את הצורך העמוק של נשמתו. התורה היא החמצן של הנשמה, כפי שהוכיחה הכמיהה לתפילה בימי הקורונה.
מהלך הדרשה:
- הפרדוקס בדברי חז"ל: "אין בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".
- ההבחנה בין "חופשי" (פטור מחובות) ל"בן חורין" (משוחרר לממש את עצמו).
- התורה כדלק לנשמה – צורך ולא רק חובה.
- סיפור על הרבי מליובאוויטש והתשוקה ללימוד תורה.
- הויכוח בגמרא אם "נוח לאדם שנברא או שלא נברא".
- משל בת המלך והחתן – מי לוקח את התורה הביתה?
