המדרש מספר שכשמרדכי שלח את התך לאסתר אמר לו למסור לה ש: "בן בנו של קרהו בא עליכם". רמז לפסוק שנאמר על עמלק, "אשר קרך בדרך". מאוחר יותר, כשהמן מספר לאשתו ואוהביו את קורותיו, נאמר "ויספר המן… את כל אשר קרהו".
המונח "קרהו" חוזר כמוטיב מרכזי – מה משמעותו העמוקה, ומדוע הוא מהווה את מוקד המאבק בין ישראל לעמלק?
עמלק, נכדו של עשו ובן דודם של בני ישראל, התקיף אותם זמן קצר אחרי יציאת מצרים. הזמן והמקום של ההתקפה מפתיעים: העולם כולו עמד המום מסדרת הניסים שליוותה את יציאת מצרים. "אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען". ארבעים שנה אחר כך, עדיין הזכירה רחב למרגלים: "כי שמענו אשר הוביש ה' את מי הים מפניכם".
מה חשב עמלק? כיצד העז להילחם באומה שזכתה לניסים כה גלויים? האם היה מתאבד? התשובה לשאלות אלו מובילה להבנת הווכוח העמוק בין שתי תפיסות עולם מנוגדות.
עמלק לא היה טיפש. בתור נינו של יצחק אבינו, היה מודע היטב לכוחו של אלוקי ישראל. אבל עמלק ייצג אידיאולוגיה מסוכנת – האמונה ב"מקרה". הוא לא הכחיש שאלוקים מנהל אירועים גדולים ומכוננים כמו יציאת מצרים, אבל טען שבחיי היומיום, "בדרך", הטבע פועל לבדו ואלוקים אינו מתערב.
המילה "עמלק" בגימטריה היא 240, שווה למילה "ספק", אך גם למילה "רם". זה מרמז על מהות תפיסתו: הוא אינו כופר בקיום האל, אלא משגיא אותו – "רם על כל גויים ה'". בעיניו, אלוקים רם ונישא מדי מכדי להתעסק בפרטים הקטנים של חיי היומיום.
עמלק ראה את ישראל יוצאים ממצרים ברגע של גילוי אלוקי אדיר, אך הבין שכעת הם בדרך לארץ ישראל, שם יחיו חיים טבעיים – יזרעו, יקצרו, ילחמו. הוא תקף אותם ב"דרך", ברגע שהניסים כביכול הסתיימו והחל מסע החיים הרגילים. זהו "אשר קרך" – הוא ניסה לקרר את האמונה שלהם, להכניס ספק: אולי כאן, בחיים הרגילים, אלוקים אינו נוכח באותה עוצמה?
האבודרהם מדגיש שעמלק לא נלחם מהסיבות הרגילות למלחמה: לא על שטח (כי ישראל היו "בדרך"), לא מחשש צבאי (כי ישראל היו "עייפים ויגעים"), ולא על רקע דתי (כי התורה טרם ניתנה). מלחמתו הייתה אידיאולוגית טהורה – ניסיון להפריך את האמונה היהודית בהשגחה פרטית תמידית.
התשובה היהודית לאידיאולוגיה זו עמוקה ומורכבת: אכן, לאחר יציאת מצרים השתנתה דרך ההנהגה האלוקית. הקב"ה כביכול נסוג מאחורי הקלעים ונתן לטבע לפעול. אך השינוי הוא בדרך, לא במהות. האלוקים לא עזב את ההיסטוריה; הוא מבקש שותפות. הוא גוזר את התוצאה, אך מזמין את האדם להיות שותף בהבאתה לידי מימוש.
המחשה מובהקת לרעיון זה נמצאת בסיפוריהם של יוסף ואסתר. בשני הסיפורים האלה, האלוקים נסתר לחלוטין מאחורי הקלעים – בסיפור יוסף, שם ה' לא מוזכר מאמצע פרשת וישלח עד אמצע פרשת ויגש, ובמגילת אסתר, שם ה' לא מוזכר כלל.
האירועים מתגלגלים לכאורה ב"מקרה": אחי יוסף משליכים אותו לבור, אשת פוטיפר מאשימה אותו שקר, שר המשקים זוכר אותו במקרה כשפרעה חולם. אצל אסתר, המלך מסלק את ושתי, בוחר באסתר, ובמקרה היא נמצאת בעמדה המתאימה כשהגזירה פורצת.
אבל בשני המקרים ברור שהכל מתנהל לפי תכנית מדויקת: חלומות יוסף חזו מראש שיהיה מושל, ואסתר מגיעה למלכות בדיוק ברגע הנכון – "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".
כאן טמון הניצחון העמוק על עמלק: ההכרה שאין "מקרה", יש רק "רק מה'" – אותן האותיות בסדר שונה. כשאליעזר עבד אברהם מבקש "הקרה נא לפני היום", הוא אינו מבקש מקריות, אלא להיפך – הוא מבקש שאלוקים יפעל דרך מה שנראה כמקרה.
במלחמה זו בין שתי תפיסות העולם, מובן מדוע עמלק הוא האויב האולטימטיבי של ישראל, יותר מפרעה, נבוכדנצר או טיטוס. האחרים ניסו לפגוע בגוף; עמלק מנסה לפגוע בנשמה, בעצם האמונה היהודית.
המלחמה בעמלק אינה רק זיכרון היסטורי; היא מאבק תמידי נגד השקפת עולם שמנסה להפריד בין אלוקים לבין החיים היומיומיים. כל פעם שאנו מפקפקים בהשגחה הפרטית, כל פעם שאנו מייחסים הצלחה או כישלון ל"מזל" או ל"מקריות", אנו נותנים מקום לרוח עמלק בתוכנו.
אין פלא שדווקא מרדכי, שהיה "איש יהודי" – המעיד על עצמו שהוא מאמין ביחוד ה', היה זה שעמד בתוקף מול המן. "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה" – הוא לא נכנע לתפיסה שמפרידה בין אלוקים לעולם, בין הרוחני לגשמי.
כשאנו קוראים "זכור" ומוחים את זכר עמלק, אנו אינם רק שומרים על זיכרון היסטורי, אלא מעידים על אמונתנו שאין מקריות בעולם, ושה' מנהל כל פרט בחיינו – גם כשהוא פועל מאחורי מסך הטבע, גם "בדרך".
