דרשה לאזכרה בחודש אדר: "והימים האלה נזכרים ונעשים"

שלום לכם, משפחה יקרה, חברים וקהל נכבד,

אנו מתכנסים היום לציון האזכרה של יקירנו/יקירתנו _________, בחודש מיוחד זה של אדר, חודש שמשלב בתוכו הפכים – שמחה ועצב, אבל וישועה, זיכרון ועשייה.

סיפור פורים – ממוות לחיים, מאבל לשמחה

לפני שנעמיק בנושא הזיכרון והעשייה, בואו נזכר בסיפור פורים שמלווה אותנו בחודש זה.

לפני כ-2,500 שנה, בממלכה הפרסית, התרחש אחד הסיפורים המופלאים של ההיסטוריה היהודית. עם ישראל, פזור בין 127 מדינות, עמד בפני גזירת כליה נוראית. המן הרשע, שהפך למשנה למלך אחשוורוש, זמם להשמיד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים, ביום אחד – י"ג באדר.

כשהודיעו ליהודים על הגזירה, "ליהודים היתה חשכה ואבל וצום ובכי ומספד". המצב נראה חסר תקווה. אבל אז, בזכות תושייתם של מרדכי ואסתר, ובזכות האחדות והתפילה של העם כולו, התהפך הגלגל. המן נתלה על העץ שהכין למרדכי, הגזירה בוטלה, והיהודים זכו לישועה גדולה.

הפסוק המרגש ביותר במגילה, לדעתי, הוא "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". יום שנועד להיות יום אבל ומספד הפך ליום של שמחה והודיה, יום שמסמל את כוחו של עם ישראל להפוך חושך לאור ואבל לששון.

"והימים האלה נזכרים ונעשים" – משמעות הזיכרון והעשייה

בסוף המגילה מופיע פסוק מיוחד: "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה, ועיר ועיר" (אסתר ט, כח). יש כאן שני מושגים בולטים – "נזכרים" ו"נעשים". לא מספיק לזכור את האירועים, יש גם "לעשות" אותם, להמשיך את המורשת במעשים.

וזה מביא אותנו לנושא האזכרה שלנו היום. יקירנו/יקירתנו ____________ איננו/איננה עוד פיזית עמנו, אבל הנוכחות שלו/שלה ממשיכה להשפיע עלינו. יש לנו שתי משימות היום, בדיוק כמו בפורים – לזכור ולעשות.

הזיכרון – "נזכרים"

זיכרון הוא דבר יקר ערך ביהדות. התורה מלאה בציוויים "זכור" – זכור את יום השבת, זכור את יציאת מצרים, זכור את אשר עשה לך עמלק. הזיכרון הוא מה ששומר על הזהות שלנו, על הרציפות שלנו כעם.

יש שני סוגי זיכרון: זיכרון פיזי, כשאנחנו זוכרים מראות, קולות וריחות, וזיכרון מהותי, כשאנחנו זוכרים ערכים, תובנות ומורשת.

____________ השאיר/ה לנו שני סוגי זכרונות אלה. יש לנו זכרונות פיזיים – הקול, החיוך, המגע, הניגון המיוחד. אבל יש גם את הזכרונות המהותיים – הערכים שעל פיהם חי/חיתה, השקפת העולם שלו/שלה, החלומות והשאיפות.

כשהמגילה אומרת "נזכרים", היא מלמדת אותנו שזיכרון אמיתי הוא לא פסיבי. זיכרון אמיתי הוא אקטיבי, הוא דורש מאיתנו מחשבה, התבוננות, חיבור. בחיי היומיום שלנו, בכל פעם שאנחנו נזכרים ב________________, אנחנו לא סתם מתרפקים על העבר, אלא מביאים את הנוכחות שלו/שלה אל ההווה.

העשייה – "ונעשים"

אבל המגילה לא מסתפקת ב"נזכרים", היא ממשיכה ואומרת "ונעשים". הזיכרון לבדו אינו מספיק. צריך גם לעשות, להמשיך, לבנות.

תפקידנו אינו רק לזכור את _____________, אלא גם להמשיך את המורשת שלו/שלה במעשים שלנו.

כשאדם נפטר מן העולם, הוא משאיר אחריו ברכות וחפצים. הברכות הן הערכים, התכונות והמידות הטובות, והחפצים הם הדברים הפיזיים. החפצים עוברים לילדים כירושה, אבל הברכות – הן נמשכות רק כשהילדים והקרובים ממשיכים אותן במעשיהם.

_______________ היה/הייתה אדם של [כאן יש להזכיר תכונות אופי מרכזיות של הנפטר/ת – למשל: חסד, אמונה, שמחת חיים, אהבת התורה, כנות, יושר, עבודה קשה וכו']. כשאנחנו מאמצים את התכונות האלה, כשאנחנו מחזקים אותן בחיינו, אנחנו לא רק זוכרים את _____________, אנחנו "עושים" אותו/אותה.

אזכרה בחודש אדר – "ליהודים הייתה אורה ושמחה"

יש משהו מיוחד בקיום אזכרה בחודש אדר, החודש שבו אנו מצווים "להרבות בשמחה". לכאורה, יש כאן סתירה – איך אפשר לקיים אזכרה, שהיא רגע של עצב וגעגוע, בחודש של שמחה?

אבל אולי דווקא הסתירה הזו מלמדת אותנו משהו עמוק. בפורים, עם ישראל הפך יום שנועד להיות "אבל ומספד" ליום של "שמחה ומשתה ויום טוב". הם לא התעלמו מהסכנה שהייתה, הם לא שכחו את הפחד והאימה, אבל הם לקחו את החוויה הקשה הזו והפכו אותה למנוף של צמיחה והתחדשות.

באותו אופן, אנחנו יכולים לקחת את הכאב והאבדן, את הגעגוע והעצב, ולהפוך אותם למנוף של עשייה חיובית בעולם, של המשכיות, של בנייה. זה לא אומר שאנחנו שוכחים או מדחיקים את הכאב – אנחנו פשוט לא נותנים לו להשתלט על חיינו. אנחנו הופכים אותו לכוח מניע.

"כי מרדכי היהודי… דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו"

המגילה מסתיימת בתיאור של מרדכי: "כי מרדכי היהודי… דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו". זה תיאור יפהפה של אדם שחי לא רק למען עצמו, אלא גם למען הכלל, למען הדורות הבאים.

ואני חושב ש_______________ היה/הייתה בדיוק כזה/כזו. הוא/היא לא חי/חיתה רק לעצמו/ה, אלא "דרש/ה טוב לעמו/ה" – פעל/ה למען המשפחה, הקהילה, העם. ו"דיבר/ה שלום לכל זרעו/ה" – עבד/ה למען העתיד, למען הדורות הבאים.

כשאנחנו נפרדים היום, אני רוצה שנזכור את המילים "נזכרים ונעשים". בואו לא רק נזכור את _______________, בואו גם "נעשה" את _______________ – נמשיך את דרכו/ה, נחיה לפי הערכים שלו/שלה, נהפוך את מורשתו/ה לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו.

וכך, בדיוק כמו בפורים, נהפוך יום של זיכרון ועצב ליום של השראה והתחדשות, ליום שבו אנחנו לא רק מתאבלים על העבר, אלא גם בונים את העתיד.

יהי זכרו/ה ברוך/ברוכה.