שאלה מעניינת הגיעה לשולחנו של הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף: האם מותר לגברים להסתכל במראה לתקן את עצמם ומלבושם? התשובה לשאלה זו פותחת צוהר לאחת הסוגיות המרתקות ביהדות: מה היחס ליופי ולאסתטיקה?
מצד אחד, אנו מוצאים בתנ"ך את דברי שלמה המלך: "שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל". יוסף הצדיק נענש על שהיה "מסלסל בשערו" בבית פוטיפר, וחז"ל לימדו שהחכמה שורה דווקא בכלי מכוער.
אך מצד שני, התורה מאריכה בתיאור יופיין של האימהות ומדגישה את מראם החיצוני של האבות. שרה הייתה "בת עשרים כבת שבע ליופי", רבקה הייתה "טובת מראה מאוד", ועל רחל נאמר "יפת תואר ויפת מראה". גם יוסף ודוד תוארו כיפי תואר.
יתרה מזאת, הנושא הארוך ביותר בתורה הוא בניית המשכן, וצמד המילים שמסכמות את כל תכנית הבית הוא "לכבוד ולתפארת". המשכן נבנה מהבדים והאריגים האיכותיים בעולם, כלי המקדש נעשו מעשרות טון זהב, והכוהן הגדול היה לבוש בבגדי פאר שלא נמצאו בבתי מלכים.
הרמב"ם מעניק הסבר מעמיק: היופי נועד למשוך את לב האדם לעולם. לפעמים חש אדם עייפות, שחיקה ומיאוס – והיופי המופלא בטבע מחזיר לו את הצבע לפנים ומשיב את חשק החיוניות. בכך דומה היופי לשאר תענוגי הטבע – מוזיקה, ריח וטעם – כולם יצירות אלוקיות שמחברות אל החיים ומעניקות משמעות לקיום.
יתרה מזאת, הרמב"ם מדגיש כי עצם העיסוק במלאכת היופי הוא עיסוק חשוב, משום שהוא תורם לבניינו וקיומו של העולם. מי יודע כמה יהודים חזרו לחייהם בזכות יצירה אומנותית כלשהי. במילים אחרות: לא רק שהיופי אינו עוול, אלא הוא שליחות ומשימה חשובה – לפאר את עולמו של הקב"ה לשם שמים.
סיפור מעניין ממחיש זאת: כשביקרה "מירי גולדפרב", שהייתה "מלכת היופי" הישראלית, אצל הרבי מליובאוויטש, אמר לה הרבי פירוש חדש בפסוק "שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל": כאשר האישה יראת ה' – היא תתהלל גם על היופי! היופי הופך להיות דבר חשוב כשהוא משרת את שליחות ה'.
איפה בכל זאת טעו היוונים? הם הלכו חצי דרך: הם חשבו שהיעד הוא ביופי עצמו, בהנאה עצמה, בעוד שהיופי הוא מדרגה בסולם העולה בית א-ל. יהודים אומרים: "השאלה איננה מה אתה עושה, אלא איך אתה עושה". בעוד שתרבות יוון העריצה את הגוף הגשמי ואת יכולותיו המרשימות, היהדות שמה את הדגש על הרוח ועל העדיפות שיש לרוחניות על פני הגשמיות.
וזו גם הייתה הכרעתו של הרב עובדיה יוסף בשאלת ההסתכלות במראה: יהודי צריך לשים לב למראהו החיצוני, "במיוחד בזמן הזה שכבוד התורה ירד אחורנית… חובה עלינו להקפיד על כבוד התורה לבלי להשפילה יותר". כלומר, היופי החיצוני הוא חשוב כשהוא משרת מטרה גבוהה יותר.
אך בד בבד, מזהירה היהדות מפני השתקעות יתרה בעולם היופי. כדברי חז"ל: "נהמא אפום חרבא ליכול" – אדם האוכל לחם צריך להרגיש כמו מי שאוכל פרוסה שנעוצה על פי חרב. היצר אורב לפתחנו ולכן חייב האדם להגן על עצמו ולפרוש רשת הגנות כדי שעיסוקו יהיה אכן לשם שמים.
המסר היהודי הוא שהיופי הוא כלי, לא מטרה. כשהוא משמש להעלאת העולם ולקידוש שם שמים – הוא הופך למצווה. אך כשהוא הופך למטרה בפני עצמה – הוא באמת "הבל".
