נתוני מבחני פיז"ה האחרונים הציגו תמונה מטרידה: תלמידי ישראל נמצאים במקום הנמוך בין המדינות המתקדמות – סביב מקום 37 בקריאה וסביב מקום 40 במתמטיקה ומדעים. האומה שהצמיחה את להבדיל קבוצת זוכי פרסי הנובל המכובדת בעולם, הפכה להיות מהחלשות במערב.
המגמה הישראלית מצטרפת למגמה האמריקאית. גם שם הנתונים מדאיגים: בעוד שתלמידי שנחאי מובילים את המקום הראשון בעולם בכל שלושת התחומים – קריאה, מתמטיקה ומדעים, הממוצע בארצות הברית נע סביב מקום 17 בקריאה, 31 במתמטיקה ו-23 במדעים.
בשנת 2011 יצא ספר שהרעיד את עולם החינוך המערבי. פרופסורית סינית-אמריקאית מאוניברסיטת ייל, איימי צ'ואה, פרסמה את "המנון הקרב של אימא נמרה" ובו הציגה תיאוריה מרתקת: התלמידים המערביים נכשלים משום שיש להם הורים מערביים שהפסיקו ללמד את ילדיהם לנצח.
לטענתה, ההורים המערביים מכבדים מדי את העצלנות של ילדיהם ולא דורשים מהם להתאמץ. הם כה חוששים להלחיץ את הילדים או לגרום להם להתאכזב, עד שלא מעודדים אותם לשאוף לאתגרים. ההורים הסינים, לעומת זאת, סוברים שילדים רוצים שילחיצו אותם. הגישה הסינית אומרת שכל דבר הוא קשה עד שמצליחים בו ואז הופך להיות כיף.
צ'ואה מדגימה זאת דרך חינוך בנותיה: היא תבעה מהן להשיג ציון A בכל בחינה, לא אפשרה להן ללכת לחברות אחר הצהריים או לראות טלוויזיה. כשבתה בת השבע התקשתה בנגינת פסנתר, היא הפעילה עליה כל סנקציה אפשרית: לא נתנה לה לקום מהכיסא עד שתסיים לנגן ואף איימה לתרום את בית הבובות שלה ליתומים. בסוף הילדה הצליחה ומאז לא הפסיקה לנגן.
אבל היהדות מציעה גישה שונה לחלוטין. ראשית, היהדות חולקת על הסינים בעובדה מהותית: אנו לא מחנכים למצוינות! אין שום מצווה להיות ראשון בכיתה. אין ביהדות שום ציון מקודש – לא 100, לא 90 ואפילו לא 70.
מה שכן יש ביהדות היא מצווה להתייגע! ללכת אל מעבר לעצמך ולהתקדם צעד אחד יותר ממה שבא לך בקלות. בניגוד לגישה הסינית התובעת מצוינות מוחלטת, היהדות תובעת התקדמות יחסית – להיות היום טוב יותר ממה שהיית אתמול.
הרעיון הזה מודגם היטב בסדר הדלקת נרות חנוכה: אנו מתקדמים בהדרגה, מדליקים נר אחד ביום הראשון, שניים בשני וכן הלאה. לא קופצים ישר לשמונה נרות, אלא צועדים צעד אחר צעד. המסר הוא שאדם אינו אמור להיות מושלם, אלא רק כמה נקודות יותר ממצבו הקיים.
הדרך להצלחה, לפי היהדות, עוברת בשני צירים:
- צמיחה הדרגתית – אין צורך לדרוש מילדים להשיג ציון A בכל בחינה, אבל כן יש לדרוש מהם להתייגע ולהשיג חמישה אחוז יותר ממה שבא להם בקלות.
- עידוד והעצמה – עיקר התהליך החינוכי הוא לפנות אל הטוב ולעצב אצל הילד תמונה חדשה של עצמו. ילד שנפל לתוך 'בור' לימודי או התנהגותי מאמץ את הדימוי הגרוע ומתיישב על המשבצת. תפקידנו הוא להעביר מסר הפוך: ההתנהגות או ההישגים הנוכחיים אינם משקפים את מה שאתה מסוגל להשיג.
סיפור מרגש ממחיש את כוחה של גישה זו: מורה ותיק גילה שאחד מתלמידיו גנב שעון. במקום להוכיח אותו, הוא בדק את כיסי כל התלמידים בעיניים עצומות ואז אמר: "השעון לא נגנב, הוא רק נלקח על ידי אחד התלמידים שנאבק עם היצר וברוך ה' הילד קיבל את ההזדמנות לתקן". שנים לאחר מכן, אותו תלמיד הפך למורה בעצמו, בהשראת המחנך שהאמין בו.
כי בסופו של דבר, המפתח להצלחה אינו בשבירת הרוח של הילד אלא בהעצמתה. לא בדרישה למצוינות מוחלטת, אלא בעידוד להתקדמות מתמדת. לא בהשוואה לאחרים, אלא בהשוואה לעצמך אתמול.
