חנוכה הוא מועד מסתורי וחמקמק. בעוד שבשאר החגים ברור מה אירע – הם רצו להרוג אותנו (פורים ופסח) והקב"ה הציל אותנו, בחנוכה הסיפור מורכב יותר. היוונים לא ביקשו להרוג אותנו, הם גם לא החריבו את בית המקדש ולא הגלו אותנו מארצנו. הם אפילו לא נלחמו בתורה כשלעצמה – להיפך, הם היו הראשונים בהיסטוריה שביקשו לתרגם את התנ"ך ליוונית ולהגות בו.
על מה, אם כן, ניטש המאבק? הוויכוח עם היוונים עסק בשאלה אחת: האם יש משהו גדול מאתנו? האם התורה היא ספר חכמה או פנקס שירות, חלק ממערכת יחסים עם נותן התורה? האם התורה היא ספר הגיוני או סולם אל האין סוף?
היוונים העריכו את התורה, אבל ראו בה פיתוח אנושי כהדרכה לחיים טובים. הם היו מוכנים לקבל את התורה כספר חכמה, אפילו כספר החכמה העשיר בעולם, אבל רצו להתווכח בכלים אנושיים מה לקבל ממנו ומה לא. הם דחו בתוקף את המושג של צו מוסרי שירד מהשמיים, שאי אפשר להתווכח איתו.
הרמב"ן מבטא זאת בחריפות: "המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היווני, אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, והגיס דעתו לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים כי כל עניין שלא השיג הוא בסברתו – אינו אמת".
זו משמעות דברי חז"ל: "אם יאמר אדם יש חכמה בגויים – תאמין, ואם יאמר לך יש תורה בגויים – אל תאמין". ההבדל בין חכמה לתורה הוא שחכמה היא רעיונות שכתבו אנשים ולכן יש לכל אחד את הבחירה אם לקבל אותם. כמו שאדם אחד חשב כך, זכותך לחשוב הפוך ממנו. ואילו "תורה" היא צו שירד מהשמיים ולכן היא מלשון "הוראה" מוחלטת.
זה מדויק בלשון התפילה: "כשעמדה מלכות יוון הרשעה להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". לא הייתה להם בעיה עם עצם התורה או החוקים. הם היו מוכנים לקבל את התורה וגם את העובדה שיש חוקים שלא התגלה טעמם. אבל אל תספרו להם שאלו תורות וחוקים שבאו מלמעלה, "תורתך".
סיפור מרתק ממחיש זאת: רבינו הזקן שוחח פעם עם תלמידיו על סוקרטס, מעצבי המחשבה היוונית. סוקרטס היה איש אמיץ שניהל דיאלוגים ברחובות אתונה על צדק ודמוקרטיה. השלטון חשש מעצמאותו וגזר את דינו למוות. הוא היה יכול לברוח מהכלא, אך סירב באומרו שהוא 'נתין המדינה וחייב לקבל את חוקיה'.
סיפר רבנו הזקן: אחרי שסוקרטס הומת, הוא ביקש ללכת להיכלו של אברהם אבינו בגן עדן, באומרו "אני דומה לאברהם: מסרתי נפשי על דעותיי". ענו לו שיש הבדל מהותי: "אתה נאבקת על מה שהיה חשוב לפי ההיגיון שלך, ואברהם לחם על מה שהצטווה מלמעלה".
כי זה ההבדל העמוק: היוונים מאמינים באלוקים בגלל השכל, ואילו היהודים משתמשים בשכל בגלל שהאלוקים ציווה. גם יהודי עובד את ה' באמצעות שכלו, אך ראשית, הוא עושה זאת רק בגלל שה' רוצה שישתמש בשכלו. שנית, השכל עצמו הוא רק אחד מסדרת כלים לעבוד את האלוקים. לעתים נדרש להניח את השכל ולהתמסר לרצון ה' באמצעות אמונה שלמעלה מהשכל.
המסר הזה מומחש בסיפור מרגש: בעל נזקק לתמוך באשתו החולה שסבלה מדימומים, מה שחייב הרחקות ביניהם. למרות המצב הקשה והמורכב, הוא לא הטיל ספק בהלכה אלא חיפש דרך לקיימה. זוהי תמצית ההבדל בין היהדות ליוון: קבלת עול מוחלטת מול שיקול דעת אנושי.
