בשיעור שלפנינו נלמד את חלקו הראשון של פרק יד (פסוקים א-ל), המתאר את יוזמתו של יונתן, שהובילה בדרך נס לניצחון: יחד עם נושא כליו החליט לחדור למחנה הפלישתים, כשהוא קובע אות: אם יקראו להם לעלות – יעלו וינצחו, ואם יקראו להם לעצור – לא יעלו. כשנקראו לעלות, עלה יונתן והיכה בבת אחת בעשרים פלישתים. הדבר גרם למהומה גדולה במחנה. שאול רואה את המהומה, מבין שמתחולל כאן נס ויוצא לקרב. שאול השביע את העם שלא לאכול, אך יונתן לא שמע זאת וטעם מיערת דבש.
לאורך השיעור הרחבנו בפרטים שונים על פי דברי חז"ל:
הסכנה בתוכניתו של יונתן; כיצד הותר ליונתן לנחש; כוחו של הסוכר; האם מותר לצום בשעת מלחמה.
סיכום השיעור:
- יונתן מבקש מנושא כליו להצטרף אליו ולפלוש למחנה פלישתים. הוא אינו משתף בתוכנית את אביו, ולא אף אחד מישראל. מדובר בסכנה גדולה, שכן בעמק היה סלע חלק, והטיפוס יחשוף אותם מיד.
- יונתן קובע אות: אם הפלישתים יקראו להם לעלות – יהיה בכך סימן להצלחתם. אך אם יקראו לעצור – יהיה זה סימן שהקב"ה יושיע בדרך אחרת.
- הם החלו לטפס ונחשפו לעיני הפלישתים, שקראו להם בזלזול לעלות. יונתן עלה והיכה בבת אחת בעשרים פלישתים. הדבר גרם למהומה גדולה במחנה, שהפך לחרדת אלוקים.
- צבא שאול רואה את המהומה ומגלה את העדרו של יונתן. בתחילה מבקש שאול לשאול באורים ותומים, אך לאחר מכן מבין שעליו לפעול. הוא יוצא לקרב, כשאליו מצטרפים לוחמים יהודים בצבא פלישתים, ויהודים שהתחבאו עד אז במערות.
- שאול משביע את העם שלא לאכול עד הערב, כדי להשלים את המלאכה. העם מציית ומותש מהמלחמה. אך יונתן לא ידע מכך וטעם מקני דבש, כאשר אחד מהעם הביע את פליאתו, הגיב יונתן כי האיסור אינו מובן.
