שתיים בצהריים של יום הכיפורים, תשל"ד. סגן יואב יקיר עומד בראש שלושה טנקים מול שישים טנקים סורים שמסתערים לעברו. הפגזים אוזלים. הוא מורה לסגנו, ניר עתיר, להוציא את הראש מהטנק ולירות באש מקלעים על הטנקים המתקרבים. לכוון אל מטעני הדלק ולהעלות אותם באש. למרות הפקודה המוזרה, אף חייל לא מפקפק. הם מסתערים על הטנקים באש מקלעים ומצליחים. הטנקים הסוריים האחרונים נסוגים.
אבל יואב לא מרפה. הוא לא נסוג לבסיס. כשירד הלילה, הוא זיהה שיירת טנקים סורים נוספת חוצה את הגבול ושוב הסתער באש מקלעים. הסורים זיהו את ראשו וירו בו מטווח קצר. שנים אחרי כן, כשנשאלו חברי הצוות על הלך רוחו של מפקדם בזמן הקרב הבלתי אפשרי הזה, הם ענו במילה אחת: "לא הייתה ברירה".
השאלה שאינה נותנת מנוח
אנחנו חוזרים אלפיים שנה אחורה. אברהם אבינו שומע שלוט, בן אחיו, נתפס בשבי על ידי ארבעת המלכים. אותם מלכים שכבר ניצחו חמישה מלכים אחרים. אברהם יוצא עם שמונה עשר ושלוש מאות נעריו למלחמה. המדרש מספר שאברהם הוריק פנים כנגדן – פניו איבדו צבעם והפכו ירוקות. הוא אמר: אצא ואפול על קידוש שמו של מקום.
אברהם עצמו יודה בכך מאוחר יותר לפני הקב"ה: כבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים, ואפר על ידי נמרוד, לולי רחמיך אשר עמדו לי. הוא יצא למלחמה כשהוא יודע שהסיכוי לחזור חי הוא כמעט אפסי.
והשאלה הצורבת עולה: איך זה מותר? הרי גם במלחמת קידוש השם נדרשת תכנון הגיוני ולא התנפלות מתאבדת. הרלבנ"ג מבאר בספר שופטים: מי שמתחיל במלחמה עם מי שחזק ממנו, צריך לעשות דבריו בחכמה. אם לא מתברר לו שינצח, לא ימסור עצמו לסכנה. הוא מביא דוגמה מגדעון בן יואש, ששאל אות אחרי אות שינצח את אויביו קודם שיצא להילחם עמם. גדעון הניח צמר על הקרקע ובקש שייטל על הצמר בלבד, ואחר כך הפוך – שהקרקע תהיה רטובה והצמר יבש. רק אחרי שרשרת מופתים הוא יצא למלחמה.
אברהם לא שואל אותות
אבל אברהם לא שואל אות. הוא לא מבקש סימן לניצחון. אדרבה, בתוך תוכו הוא אינו מצפה לניסים וחושש שלא ישוב בחיים. ובכל זאת הוא מסתער עם נעריו לפעולה נועזת לשחרור לוט.
ויש עוד נקודה שמחמירה את התמיהה. אברהם לא יצא לפדות שבוי שהייתה חובה כלפיו. הוא לא הסתכן עבור חייל שמסר נפשו לאומתו. אברהם הלך להציל בוגד. אדם שבחר לנטוש את אברהם ולהתיישב כשופט סדום, העיר המושחתת והרקובה על אדמות. לוט בחר בסדום, העיר שבה אסור להכניס אורחים, העיר שכל תושביה רשעים וחוטאים. ושם, בגלל החיים שבחר לעצמו, נתפס בשבי. מה היה לאברהם לסכן חייו עבור איש סדום?
כדי להבין עד כמה הייתה מלחמת אברהם מסוכנת וחסרת סיכוי, נקשיב לאיש שטרח לטלטל עצמו עד אלוני ממרא בחברון כדי לבשר לאברהם על שביית בן אחיו. זה עוג, הפליט. עוג שפלט מהמלחמה וניצל. עוג שפלט מדור המבול כשהיה תלוי על תיבת נח. גיבור גיבורים.
עוג טלטל עצמו מחזית המלחמה בעבר הירדן עד מגורי אברהם בחברון. ולמה? כדי שייהרג אברם ויישא את שרה יפת התואר. אפילו גיבור כמותו, ששרד את חודשי המבול, היה בטוח שהפעולה הצבאית תיכשל ותהרוג את אברהם. עוג הכיר את אברהם בתור "העברי" – שהוא מעבר אחד וכל העולם מעבר שני – והיה בטוח שאברם יאבד את הראש ויצא לקרב שממנו לא יחזור.
התשובה שאינה תשובה
אז מה התשובה? המענה החסידי הוא פשוט ועמוק בעת ובעונה אחת: אין ברירה. התנועה של אברהם הייתה תנועה שחייבת להתקיים. אברהם לא פעל משיקולים הגיוניים. הוא לא עשה חישוב עלות-תועלת. הוא לא שקל סיכויים. הוא פעל מעומק הנפש של היהודי שאינו יכול אחרת.
זה או לשחרור לוט, או שאברהם לא יהיה עוד אברהם.
כשאין לך ברירה, אתה לוחם עם מה שיש. גם עם אש מקלעים כנגד טנקים. גם עם שלוש מאות נערים כנגד ארבעה מלכים שכבר ניצחו חמישה. המסר הוא שאת המלחמה הזו לא מנצחים בצורה נורמלית. צריך לפתוח ולעשות כל מה שצריך, ואז רואים ברכה.
שמחת תורה, תשפ"ד
צהרי שמחת תורה, תשפ"ד. אלחנן קלמנזון, בנו של הרב בני קלמנזון, שומע על אירועי העוטף. הוא לוקח את הנשק, אוסף את אחיו מנחם ואחיינו איתיאל, ומקימים צוות לחימה משפחתי. הם נכנסים לקיבוץ בארי ומתחילים לחלץ תושבים. בית אחר בית, אדם אחר אדם, תחת אש תופת. הם נאבקים במחבלים במשך ארבע עשרה וחצי שעות רצופות. כל הלילה של מוצאי החג עד למחרת בעשר בבוקר.
כוחותיהם אזלים. הם מחליטים להיכנס לבית אחרון. מחבל ששהה בבית פוגע באלחנן למוות.
מה עמד בראשם של הגיבורים הללו? הסיפורים עדיין טריים מכדי להיות מפוענחים לגמרי. אבל ניר עתיר, סגנו של יואב יקיר, כבר נתן את התשובה לפני חמישים שנה. כשנשאל על הלך רוחו של מפקדו שהסתער על טנקים באש מקלעים, הוא השיב: "לא הייתה ברירה". זה או אנחנו, או שהלכה המדינה.
נתינה ללא גבולות
בעולם קיימים שני סוגי נותנים. יש אדם שנותן כי יש לו. הוא מצוי בתנועה של התפשטות ורוצה להתפשט יותר אל עולמו של המקבל. אדם כזה ייתן הכול, עד הנקודה בה הדבר בא על חשבונו הפרטי.
אבל יש אדם שנותן מצד קטנות. הוא לא רואה בעצמו ישות נבדלת. כל מהותו היא לשרת את העולם, ולכן ייתן הכול לאחרים. כולל כשהדבר נתון בהפסד דרמטי בשבילו.
אברהם היה מהסוג השני. הוא לא היה מי שיש לו הרבה ולכן הוא נותן. אברהם היה מי שכל מהותו הייתה נתינה. לכן, כשמישהו נמצא בשבי, לא הייתה שאלה של "האם". הייתה רק שאלה של "איך". לא הייתה אופציה בעיניו מלבד להשליך את חייו להצלת לוט.
אברהם ידע שהסבל הגדול על אדמות הוא להיות בשבי הגויים. זה לא למות ברגע אחד, אלא להיטלטל בין חיים למוות בכל רגע. לכן לא הייתה אופציה אחרת.
לימוד תורה לפני הקרב
התורה מספרת: "וירק את חניכיו". המילה מתפרשת בשני אופנים. פירוש אחד: הוא הוריק פנים, הפך ירוק מפחד. פירוש שני: לימד תורה לחניכיו, כמו אדם שמריק מכלי לכלי.
זה דומה לסיפור הנביא על הלילה שלפני מלחמת יריחו. יהושע רואה מלאך והמלאך מוכיחו על כך שביטלו תורה בלילה ההוא. בלילה שלפני מלחמת העי, יהושע מתקן זאת ולן בעומקה של הלכה.
מה הקשר? מה בוער לפני מלחמה גורלית לפתוח ספרי תורה?
אלא שזה הנשק של ישראל. כשיוצאים למלחמת אין ברירה, שאין לה סיכוי בדרכי הטבע וצריכים פלאות שמשברים גבולות, נדרש להכניס את ה' במעשי ידינו. ואין דרך מקשרת יותר מלימוד התורה.
אברהם ידע שהוא יוצא למלחמה שלא ניתן לנצח בדרך רגילה. לכן הוא לימד תורה לחניכיו לפני שיצאו. הוא הכין אותם לא רק מבחינה טקטית, אלא מבחינה נפשית ורוחנית. הוא הראה להם שכשאין ברירה, פותחים ספר ומכניסים את השמים למציאות.
