אל התורה הקדושה אי אפשר לגשת ללא הכנה, ללא הכרה במעלתה. המושג "לימוד תורה לשמה" מעסיק את עובדי ה' מאז ומעולם.
את מעלתה של התורה, והיחס הנכון אליה, מברר הרבי הצמח צדק, בספר המצוות שלו, באמצעות העמקה במצוות "משא הארון בכתף", מצוה שלכאורה אינה נוהגת כיום, שהיתה מרכז של אירוע גדול בימי דוד המלך, היא הדרך שלנו לגשת לעומק ההבנה: מהי תורה.
דבר אחד בטוח, אחרי הלימוד של המאמר הזה, ההסתכלות שלנו על דף גמרא, על עמוד בשולחן ערוך, ישתנה מאוד.
תוכן המאמר:
- מצווה לשאת את ארון הקודש על כתפי הכוהנים ולא באמצעי הובלה אחר, ובנשיאת הארון פני הכוהנים צריכות להיות מופנות כלפי הארון ואחוריהם כלפי חוץ. בעת שארון הברית הוחזר לירושלים לאחר תקופת שבי בידי הפלישתים, דוד המלך שכח את מצוות נשיאת הארון בכתף והארון הובל בעגלה – ובעקבות כך עוזה שלח את ידו לאחוז בארון שכמעט נפל מהעגלה, ומת במקום בכעסו של השם.
- בתורה יש "אחור" ו"פנים": בחיצוניותה, התורה היא מקור השפע והחיות האלוקית שמקיימת את העולם. אך בפנימיותה, התורה כלל לא מתייחסת לעולמות ולמציאות אלא היא שעשוע של הקדוש ברוך הוא בעצמו. דוד המלך קרא לתורה "זמירות", שזו רק "בחינת אחור" של התורה. ולפיכך הוא נענש בשכחת מצוות משא הארון בכתף.
- דוד המלך התייחס לכל המצוות כאל "חוקים", ואעפ"כ הוא מצא בהן ערבות מיוחדת ("זמירות").
- הרצון העליון שבתורה ובמצוות רואה בכל המצוות את אותה משמעות – היותן התגשמות של הרצון האלוקי. אך הפנימיות שלהן, הסיבה והתכלית להיותן רצון השם, היא שהן התענוג האלוקי, שהקדוש ברוך הוא עצמו משתעשע בהן. דוד המלך ראה בכל המצוות "חוקים" וביטוי של הרצון העליון, ולכן קרא להן "זמירות" – כדימוי להפלאה הבלתי פוסקת מניגון שמנגנים אותו שוב ושוב בלי שהנפש תמאס בו, למרות שהמנגינה חוזרת על עצמה. וזו הייתה טעות, כי זו תפיסה חיצונית בלבד במצוות.
- תוכנה הרוחני של מצוות משא הארון בכתף, כשהפנים כנגד הארון והאחוריים כלפי חוץ: יהודי צריך להפנות את כל חפצו ותשוקתו לאלוקות. ואילו את השימוש בדברים המוכרחים לקיום העולם וקיומו ומשפחתו צריך לעשות כמשפט התורה בלי חשק. לכן, דוד המלך – שתפס בבחינת "אחור" של התורה – נענש בכך שנעלמה ממנו המעלה הפנימית של התורה, "עבודת הקודש".
